Page 232 - MOTIV-DOR HMIDBAR.MOTIV-DOR HMIDBAR.1A

‫‪Pg: 232 - 8-Front 21-10-20‬‬

‫האוצרות האבודים‬

‫ובתחתיתו פעילות אש מתלקחת‪ ,‬פורץ ועולה לשמי השמיים‪.‬‬
‫התרפקות על עבר‪...‬‬
‫החייאת זיכרונות‪...‬‬
‫תקווה לעתיד‪...‬‬
‫" ֹמ ֶשׁה‪"...‬‬
‫"אההההרווון‪"...‬‬

‫שני זקנים בלב המדבר‪ ,‬מלון אורחים‪ ,‬שני עצי דקל המתרוממים‬
‫אל על‪ ...‬מתחבקים‪ ,‬בוכים‪.‬‬

‫שני האחים יושבים בחדר‪ ,‬משוחחים‪ ,‬מחליפים חוויות‪ ,‬מתעדכנים‬
‫במצב‪ֹ .‬מ ֶ ׁשה כותב‪ַ ,‬א ֲהרֹן מדבר‪ .‬דקות קודם לכן‪ ,‬הציג ֹמ ֶשׁה לפני‬
‫אשתו את אחיו הגדול‪ֵּ .‬ג ְר ׁ ֹשם הקטן הביט בשני הזקנים‪ ,‬מנסה‬
‫להבחין מיהו אביו‪ .‬הדמיון בין שני האחים מושלם‪ ,‬כשני תאומים‬

‫זהים שאין מבדיל ביניהם‪.‬‬
‫ַא ֲהרֹן מספר לאחיו על עוצמת הסבל והשעבוד‪ ,‬על האכזריות‬
‫והגזרות‪ ,‬מצבו הירוד של העם‪ ,‬גשמית ואף רוחנית‪ .‬הייאוש‪ ,‬הצער‪,‬‬

‫הסבל‪ ,‬הדיכוי‪ ,‬הכאב‪ ,‬הגזרות‪ ,‬ההתעללות‪ ,‬האכזריות לשמה‪.‬‬
‫ֹמ ֶ ׁשה מפנים‪ ,‬מוחה דמעות‪ ,‬משתתף בעומק הצרה‪ ,‬חש את הכאב‬

‫בגופו‪.‬‬
‫ֹמ ֶ ׁשה כותב לאחיו את הקורות אותו‪ ,‬את ההתגלות בסנה ואת‬

‫השליחות שנכפתה עליו‪.‬‬
‫חיוך ניסך על פניו של ַא ֲהרֹן‪ ,‬מאיר את החדר המואר‪" :‬אחי‪ ,‬אתה‬
‫נשלחת לגאול את ישראל"‪ ,‬השמחה הבוקעת מהלב‪ ,‬מרחיבה את‬
‫החיוך‪ ,‬מבהיקה את העיניים באור יקרות‪ַ .‬א ֲהרֹן קם ממקומו‪ ,‬מחבק‬
‫את אחיו הצעיר‪ ,‬נושק את ידיו באהבה והערצה‪" .‬ישתבח שמך‬
‫לעד‪ ...‬גאולת ישראל‪ ,"...‬אומר ַא ֲהרֹן בשמחה‪" .‬אחי היקר‪ ,‬להיכן‬

‫אתה לוקח את אשתך ובניך?"‪ ,‬תמה ַא ֲהרֹן‪.‬‬
‫"איתנו למצרים"‪ ,‬כתב ֹמ ֶשׁה‪ ,‬מתפלא על עצם השאלה‪.‬‬

‫‪232‬‬