Page 229 - MOTIV-DOR HMIDBAR.MOTIV-DOR HMIDBAR.1A

‫‪Pg: 229 - 8-Front 21-10-20‬‬

‫דור המדבר‬

‫היום‪ ,‬אפשר‪ .‬אין אנו יודעים עד מתי נחכה כאן‪ .‬וגם אם יגיע אחיו‬
‫של ֹמ ֶשׁה היום‪ ,‬אני יכולה להישאר כאן עם הילדים‪ .‬צריך למול‬
‫את התינוק!"‪ ,‬דוחקת המחשבה במוחה‪ִ .‬צ ּפ ֹו ָרה רצה לתרמילה‪...‬‬
‫שולפת את הסכין החדה‪ ...‬ממהרת לתינוק‪ ...‬כורתת את עורלתו‪.‬‬
‫באורח פלא‪ ,‬חוזרים הילדים לנשום‪ִ .‬צ ּפ ֹו ָרה מביטה בבעלה האחוז‬
‫עדיין בין שני נחשי האש‪ ,‬רצה לעבר בעלה‪ ,‬מניחה את עורלת בנו‬
‫עליו והנחשים נעלמו כלא היו‪" .‬חתן דמים למולות‪ .‬אילולא ברית‬
‫המילה‪ ,‬היה חתני מת כעת"‪ ,‬אמרה באנחה‪ ,‬מלטפת במטלית לחה‬

‫את פני בעלה השרוע על הארץ‪ ,‬נושם בכבדות‪.‬‬

‫"אויי‪ ...‬מה יהיה הסוף? מתי יחלפו הגזרות הנוראיות? ריבונו‬
‫של עולם‪ ,‬מה יהיה על עמך? עד מתי ישחיתו המצרים את עמך‬
‫ישראל? עמך הלחוצים על ידי הגויים מאבדים צלם אנוש! חלקם‬
‫החל לעבוד עבודה זרה רק בשביל להיפטר מהגזרות הנוראיות‪.‬‬
‫הם חושבים שאם הם ידמו לגויים ויחקו את מעשיהם‪ ,‬הגויים יראו‬
‫אותם כשווים להם ויסירו את השעבוד הנורא‪ .‬רובם לא מבינים‬
‫כי שנאת הגויים אותנו היא שנאה בעצם‪ .‬הגויים שונאים את עמך‬
‫בגלל שעמך הולכים בדרכך ומשתדלים לקיים את רצונך‪ .‬חוסר‬
‫ההבנה הזה גורם להם לנסות להסיר את השנאה על ידי התקרבות‬
‫אל הגויים‪ ,‬התרפסות וניסיונות לרצות אותם‪ .‬אנא‪ ,‬אבי‪ ,‬תן לעמך‬
‫ישראל את הדעת ללכת בדרכך‪ ,‬להיבדל מהעם המצרי ולהידבק בך‪.‬‬
‫הוצא את עמך ישראל מארץ טמאה זו והוליכם לארץ שהבטחת‬
‫לאבותינו‪ ...‬אוייי‪ַ ."...‬א ֲהרֹן יושב על רצפת חדרו הקט‪ ,‬עיניו זולגות‬

‫דמעות בחשכת הלילה‪ .‬כל בני הבית ישנים‪ַ ,‬א ֲהרֹן בוכה‪...‬‬
‫שעות רבות בכל לילה מתפלל על עמו‪ ,‬מבקש ישועה‪...‬‬
‫בכל יום מופיעים לפניו אנשים השוטחים את צרותיהם‪ ,‬מייחלים‬

‫לעזרה‪ ,‬לעצה‪ ,‬לברכה‪...‬‬
‫הזמן כעומד מלכת‪...‬‬
‫כל יום קשה מרעהו‪...‬‬

‫‪229‬‬