Page 313 - 4

‫‪ Ì˙Á‬סימ עג ‪‚Ú¯ ¯ÙÂÒ‬‬

‫‪ ̇Â‬יש קצת לפקפק בזה ממ"ש מג"א רס"י תס"ז‬ ‫וה"נ במו דאורייתא אע"ג דכבר נתערב חד בתרי‬
‫ומ התורה בטיל ורק מדרבנ בעלי חיי חשיבי ולא‬
‫סו סק"ב בש רי"ט‪ ,‬מ"מ לזה יש סברת‬ ‫בטלי מ"מ מיקרי איסור דאורייתא ולא אמרי ודאי‬
‫הכ"מ כיו דמקרה זו לא שכיחא לא החמירו‬ ‫נתר היבלת והה"נ לא אמרינ ודאי נתר חוט הכלאי‬
‫)בכול ( ]בכלאי [ כ"כ‪ .‬כנלע"ד כוונת הרמב" לכל‬ ‫אלא אימר נתר ובדרבנ אזלי' להקל ולא בדאורייתא‪.‬‬
‫מעיי בהמש לשונו‪ ,‬אלא לפ"ז לא שיי זה בבעל‬
‫מו שנתערב בתמימי ‪ ,‬והדר ה"ל לרמב" לאיתויי‬ ‫‡‪ ‡Ï‬הט"ז ש בי"ד סי' ש"ב )סק"ב( הוכיח במישור‬

‫הנ אוקימתא דבכורות‪.‬‬ ‫דאמרינ ודאי נתר ואפילו בכלאי דאורייתא‬
‫אמרי' הכי וכ מבואר להדיא בלשו רש"י בנדה ס"א‬
‫‪ Û‚·Â‬דברי הרמב" והראב"ד דמיחשבי ה‬ ‫ע"ב הנ"ל דודאי נתיק ע"ש‪ .‬וה"ה גבי יבלת אמרינ‬
‫ודאי מיפר ונפיל‪ ,‬ולדידהו צ"ל הא דדחיק ר' אסי‬
‫דכלאי לספיקא דאורייתא דמ התורה‬ ‫ור' אמי אימר מו עובר הוה דאיהו לא הוה ס"ל‬
‫לקולא‪ ,‬אע"ג דהא איקבע איסורא דהא אית ביה‬ ‫דאמרי' ודאי נתר וה"ה ביבלת לא אמרי' ודאי נפר‬
‫וודאי חוט של כלאי ‪ ,‬אע"ג דאימר נתר איקבע‬ ‫ונפיל וע"כ לאוקמי במו עובר שמתרפא והול‬
‫איסורא מיקרי‪ ,‬כמו בי השמשות דמוצאי שבת‬ ‫מאליו כפצע וחבורה ובהא לא פליג ר"מ‪ ,‬וע"כ‬
‫אע"ג דהספק הוא אולי שבת כבר אזיל ליה‪ ,‬מ"מ‬ ‫לאוקמי בדוחקא שנתערב בעל מו ולא ידעי' אי‬
‫כיו שעכ"פ ודאי היה שבת וספק אי אזיל ליה מקרי‬ ‫מו עובר או קבוע וכנ"ל‪ .‬ואה"נ למאי דקיי"ל כר"ח‬
‫איקבע איסורא וכמ"ש לח"מ רפ"ח משגגות‪ ,‬וה"נ‬ ‫דודאי נתר משו דשקלי וטרי אמוראי בתראי רבא‬
‫דכוותיה מקרי איקבע איסורא ואפ"ה פשיטא‬ ‫ורפר בר פפא אליביה א"כ יש לנו אוקימתא מרווח‬
‫לתרווייהו להרמב" והראב"ד דספיקא מ התורה‬ ‫בברייתא דמיירי בעלת יבלת שנתערבה ואמרי'‬
‫לקולא‪ ,‬ש"מ באיסורי לאוי אפי' איקבע איסורא‬
‫הוה לקולא‪ ,‬ולא פליג רמב" וראב"ד אלא באיסורי‬ ‫מיפרי איפרוכי‪.‬‬
‫כרת‪ ,‬דלראב"ד ספיקא לחומרא אפי' לא איקבע‪,‬‬
‫דדוקא חייבי לאוי ילפינ מממזר ולא איסור כרת‬ ‫‪ ˘ÈÂ‬ליישב קצת הרמב" דלא מייתי אוקימתות‬
‫ולרמב" אפי' איסור כרת דלא איקבע נמי ספיקא‬
‫לקולא דתרווייהו בעינ כרת ואיקבע‪ ,‬ובחדא מיניהו‬ ‫הנ"ל‪ ,‬דס"ל למסקנא לית ל כהנ אוקימתא‬
‫לא אמרינ ספק להחמיר‪ ,‬והיינו פלוגתתיהו דרמב"‬ ‫דבכורות אלא מיירי ביבלת וכנ"ל‪ ,‬וכיו דה‬
‫וראב"ד ספ"ט מטומאת מת‪ ,‬והכ"מ ש לא עמד‬ ‫אוקימתא אינו מפורש בש"ס להדיא לא מייתי ליה‬
‫בזה‪ ,‬אבל כבר ביארו יפה בקונטרס הספק שבסו ס'‬ ‫וסמי עצמו אמ"ש פ"י מהלכות כלאי )הכ"ז( ה‬
‫כפות תמרי ‡‪ .‬והמעיי יראה דרמב" לא מספק‬
‫ממזר ילי ליה דהוה רק איסור לאו‪ ,‬אלא מקרא אל‬ ‫דבגד שאבד בו כלאי צובעו‪.‬‬
‫תחלל בת להזנותה דמייתי הוא ז"ל פט"ו מאיסורי‬
‫ביאה ]הכ"ז[ והלכה כ"ט והת ספיקא כריתות נינהו‬ ‫‡‪ ‡¯·È‬הרמב" פ"י מכלאי סו הלכה כ"ז כ'‬
‫אלא דלא איקבע בודאי שיש לו איסור ערוה בעול ‪,‬‬
‫והקילה תורה בספיקא‪ ,‬ותימה על הקדמוני שלא‬ ‫דהוא רק ספיקא דאורייתא ומ התורה‬
‫עמדו בזה‪ ,‬עיי' ר" ספ"ק דקידושי )לט‪ ,‬א( ותשו'‬ ‫אזלינ לקולא‪ .‬והשיג הראב"ד עכ"פ מדרבנ ניזיל‬
‫לחומרא‪ ,‬ויישובו של כ"מ נראה דוחק כמ"ש ט"ז‬
‫מהרי"ט ח"ב ריש חי"ד ע"ש·‪.‬‬ ‫סי' ש"ב )סק"ב(‪ .‬ולכאורה נלע"ד דרמב" ס"ל דאי‬
‫לומר ודאי נתר רק אימר נתר ובאמת אסור לישראל‬
‫‪ ¯ÂÊÁ‬להנ"ל דהלו ראיתי לרמב" פיו"ד מעדות‬ ‫ללובשו‪ ,‬א הכל אלעיל קאי בגד שאבד בו כלאי‬
‫לא ימכרנו לגוי ולא יעשנו מרדעת לחמור משו‬
‫הלכה ג' דהעובר עבירה של דבריה פסול‬ ‫חשש מכשול‪ ,‬וקאמר דצובעו ומותר למכור לגוי‬
‫לעדות מדבריה וקא חשיב שלבוש בגד צמר שאבד‬ ‫דכיו דצובעו ולא אשכח ה"ל ספיקא אימור נתר‪,‬‬
‫בו חוט של פשת באיסורי דרבנ דהנראה מזה דס"ל‬ ‫ומ התורה מותר ורק מדרבנ ]החמירו בכלאי [ לכ‬
‫לרמב" מ התורה בטיל נמי היתר בהיתר‪ ,‬ודלא‬
‫הקילו למוכרו לגוי‪.‬‬

‫‪‚Ú ÔÓÈÒ‬‬
‫‡‪ȯ·„ Ò¯Ë Â˜ ˙Ó‡ ȯ·„ ¯ÙÒ· „„ ¯"η È"¯‰Ó Ô‡‚‰ ·˙Î ‡¯ÂÒ‡ Ú·˜‡ 'ÈÙ‡ ‡ÏÂ˜Ï ˙"‰Ó ˜ÙÒ ÔÈÂ‡Ï È¯ÂÒ‡·„ ԇΠ ȷ¯ ȯ·„Î .‬‬

‫‪˘"Ú ‡¯ÓÂÁÏ Ô ÈÏʇ ‡¯ÂÒȇ Ú·˜È‡· ÔÈÂ‡Ï È¯ÂÒȇ· Ì‚˘ ËȘ ‰Ï¯ 'ÈÒ „"¯ÂÈ 'Á· ÏÈÚÏ Â È·¯ Ìχ .˘"ÈÈÚ · ,˘ Û„ ÌȯÙÂÒ‬‬

‫·‪.‰ ‰¯Ú‰‬‬
‫·‪ÔÈÏÂÁ ‡·¯ ‡¯˘ ‰"„ · ,‰Ò Ê"Ú Ò"˙Á 'ÈÁ ‰‡¯Â .‡˜ 'ÈÒ Â"Á ȄÈȇ ‰"„ ‰ 'ÈÒ 'ÈÚ .Ì"·Ó¯‰ ‰ ‰Â ‰"„ È 'ÈÒ ÏÈÚÏ ¯Â‡È· ¯˙È· Î"Π.‬‬

‫˜‪.‰¯Â˙ ‰¯Ó‡ ‡Ï ‰"„ · ,„È‬‬