Page 110 - 30322

‫‪ 110‬׀ ג׳ודי אלן מלפס‬

‫חלקי גופו‪ .‬מעולם לא ראיתי אף אחד כמוהו‪ .‬הוא דוגמה ומופת‬
‫לבריאה האלוהית‪ .‬בכל רחבי גופו אין ולו רמז קלוש לשומן‪ .‬גופו‬
‫חסון בצורה בלתי נתפסת‪ .‬ירך אחת שלו ככל הנראה רחבה יותר‬
‫ממותניי‪ ,‬ורגליו ארוכות ועוצמתיות‪ .‬הוא נראה קטלני אך יפיפה‪ ,‬קשה‬
‫אך רך‪ .‬הגוף שלי שרוי בתוהו ובוהו‪ ,‬עצביי מתקלחים בלהבות‪ ,‬וכל‬
‫זאת בתגובה למחזה שמולי‪ .‬תשוקתי נוסקת לגבהים חדשים ואני חווה‬

‫כעת ייאוש משתק‪ .‬הוא נראה כמו לוחם‪ ,‬פראי וקדמוני‪.‬‬
‫אני נושאת אליו את מבטי‪ ,‬והוא מהנהן קלות בראשו‪ ,‬כאילו שהוא‬
‫יודע ומקבל את המחשבות שחולפות בראשי‪ .‬ואז הוא רוכן ומרים‬
‫משהו מהשולחן שלצד המיטה ומתחיל להתיר אותו בעודו מתקרב‬
‫למיטה‪ .‬הוא לופת את אחת מידיי בעדינות‪ ,‬מקרב אותה אל הלוח‬
‫שלמראשות המיטה ומתחיל לכרוך את הבד הקטיפתי סביב פרק כף‬
‫ידי‪ ,‬חזק אך לא יתר על המידה‪ ,‬לפני שהוא קושר אותו אל עמוד‬
‫המיטה מעל ראשי‪ .‬אני אפילו לא מנסה להיאבק‪ .‬אני לא מרימה קול‬
‫מחאה ולא חווה ולו שמץ של דאגה‪ .‬הוא זקוק לסביבה מבוקרת‪,‬‬
‫והוא מתכוון להשיג את מבוקשו על ידי גזלת יכולת התנועה ממני‪.‬‬
‫אי אפשר להשיג סביבה מבוקרת יותר מזו‪ .‬הוא חוזר על התהליך‬
‫עם ידי השנייה‪ ,‬כל הזמן עדין‪ ,‬כל הזמן ממוקד‪ .‬אני מתבוננת בו‬
‫מרותקת‪ ,‬בכל תנועה שהוא עושה‪ ,‬בכל מבט חטוף שהוא שולח אל‬
‫עיניי במטרה לוודא שאני בסדר‪ ,‬ובכל תנועה החולפת בשרירי חזהו‬
‫בעודו מתכופף‪ .‬כאשר הוא מסב את תשומת ליבו אל רגליי‪ ,‬עליי‬
‫להרים מעט את ראשי מהכרית‪ .‬הוא אוחז בקרסוליי ומפשק את רגליי‬
‫ונשימתי נעתקת מפי‪ ,‬כשאני מרגישה רטיבות בין ירכיי‪ .‬עיניו נעוצות‬

‫שם‪ ,‬וקצב נשימתו משתנה‪.‬‬
‫הו‪ ,‬אלוהים‪ .‬אני מניחה את ראשי על הכרית בשנית‪ ,‬מושכת‬
‫ברצועות המרתקות את זרועותיי למקומן‪ .‬״ת׳יאו‪,‬״ אני לוחשת‪,‬‬
‫מרגישה אותו מושך את רגלי‪ ,‬בעודי חשה ברכות המשי הנכרך סביב‬
‫קרסוליי‪ .‬גם את הרגליים שלי? אהיה חסרת אונים לחלוטין‪ .‬הוא‬
‫מתעלם מתחינתי הנואשת וממשיך לקשור את קרסולי השני‪ .‬אני‬
‫שוכבת על המיטה ברגליים פשוקות לרווחה‪ ,‬מרותקת למקומי ונתונה‬