Page 176 - 30322
P. 176
176׀ ג׳ודי אלן מלפס
הזמן .אני מביטה בעיניו שעה שהוא צועק ,חזהו עולה ויורד במהירות,
קצב תנועת ידו מאט ,והנוזל הלוהט שלו מכה בבטני בנתזים ארוכים
ומתפרצים .גופו של ת׳יאו מיטלטל לעומת הזכוכית .הפעם אני לא
מתפרקת איתו ,אך תחושת הסיפוק ,רק מעצם כך שאני מתבוננת בו
נאבק להגיע לפורקן ,מספיקה לי.
הוא מרפה מאיברו ומחליק במורד הזכוכית אל ישבנו .הוא נראה
תשוש לחלוטין ,במחוזות אחרים לגמרי .ראשו נשמט לאחור ,עיניו
נעצמות ,והוא מרים את ברכיו כך שיוכל להשעין עליהן את ידיו
גם אני יורדת אל הרצפה ,ומתיישבת מולו על ברכיי .ואני ממתינה
בסבלנות עד שהוא ישוב אל כדור הארץ .חולפות כמה דקות ארוכות
לפני שהוא מפגין סימנים לצלילות ,זמן שאני מעבירה בשמחה
בהערצת דמותו התשושה המוטלת על הרצפה מולי.
חיוך פושט בשפתיי בעת שהוא סוף כל סוף מוצא את האנרגיה
הנחוצה לו כדי לפקוח את עיניו .״בוקר טוב,״ אני לוחשת.
חיוכו הקורן כמעט מסמא את עיניי .״בוקר?״ הוא שואל
בישנוניות ,בעודו מושיט אליי את ידו ומסובב אותי בעדינות .הוא
מסיר את האזיקים ומעסה את פרקי כפות ידיי במשך כמה שניות
שמימיות בעודו מהמהם .המחווה שלו מתוקה ,אך איננה נחוצה.
הודות לרפידות של האזיקים ,אינני חווה שום כאב .אני מניחה לו
למשוך אותי אל חיקו ולהדריך את כפות ידיי להיכרך סביב צווארו.
״יכול להיות ,מתוקה .אני לא יודע .כשאני איתך ,הזמן מתמוסס.״
אני מתמקמת עליו ומצטנפת בשמחה בחזהו ,מרגישה מוערכת.
אני לא חושבת שאי פעם הרגשתי נערצת כל כך .או בטוחה.
