Page 180 - 30322
P. 180
180׀ ג׳ודי אלן מלפס
את עיניו ומהמהם .זה כל כך מוזר שגבר גדול ומאיים כמותו צריך
שינהגו בו בעדינות כזאת .״זה נעים,״ הוא ממלמל בקול חולמני,
בעודו מתקרב אליי ואוחז במותניי .חמימות גופו קורנת מבעד לבד
העבה של החלוק שעליי וחודרת אל נשמתי.
הוא מעביר כף יד אחת אל עורפי ומצמיד את פניי לשקע צווארו,
מאלץ אותי לעמוד על קצות בהונותיי .אני מחייכת לתוך עורו .אף
שהחיבוקים שלנו מבוקרים בקפידה.
״בואי תשכבי איתי במיטה.״ הוא מרים אותי מהרצפה ,נושא אותי
אל חדר השינה שלו ומניח אותי בעדינות על המיטה העצומה .״נוח?״
הוא שואל בחיוך עקלקל ,בעודו שוקע לתוך המצעים לצידי ומושך
אותי ממותני כך שאפנה לעברו.
המילה נוח לוקה בחסר .אני מרגישה כאילו שאני צפה על עננים.
״ככה ככה.״ אני מושכת בכתפיי ומשעינה את ראשי על הכרית הרכה.
חיוכו הוא מחזה כובש ,ואנחנו שוכבים שם במשך זמן מה
ומתבוננים זה בזו ,מילימטרים בודדים מפרידים בין האפים שלנו .אני
מעבירה את הזמן בסריקה חוזרת ונשנית של הפנים שלו ,ומושיטה את
ידי כדי לחוש בזיפים המעטרים את לסתו.
״ספרי לי מי היה הגבר ההוא,״ הוא אומר ,מפר את הדממה.
״בבית החולים?״
״כן.״
״סיפרתי לך .הוא בן של מטופל.״
״חשבתי שיכול להיות שאת משקרת.״
״לא שיקרתי,״ אני משיבה ,פגועה במקצת .להרף עין אני תוהה
אם ת׳יאו חשב שבנו של פרסי הוא אדם אחר — אולי האדם שמפניו
נמלטתי .חלק בי היה רוצה שזה יהיה הוא .חלק בי היה רוצה שהוא
ימצא אותי ,מפני שלאחר מפגש עם ת׳יאו קיין ,אוכל להיות בטוחה
שהוא לא יעז להתקרב אליי שוב.
קמט הנעלם מגבתו באותה המהירות שבה הוא מופיע מוביל אותי
למסקנה שצדקתי .״אם כך ,למה הוא תקף אותך?״
״אבא שלו מת היום.״
