Page 182 - 30322

‫‪ 182‬׀ ג׳ודי אלן מלפס‬

‫עמוקה‪ ,‬עוצמת את עיניי ונזכרת בפניה העליזות של אימי‪ .‬בשמחה‬
‫שלה‪ .‬ברוח שלה‪ .‬אך בדיוק באותה המהירות שבה הוא הופיע‪ ,‬הדימוי‬
‫המלבב הזה מתפוגג ונעלם‪ ,‬ומוחלף בעיניה הנוגות והריקות‪ .‬היא‬
‫תשמח לדעת שיש בחיי מישהו שידאג לי‪ .‬היא תמצא בזה נחמה‪ ,‬אני‬
‫יודעת זאת‪ .‬כמה פעמים תהיתי האם היא מסתכלת עליי מלמעלה‪,‬‬
‫צועקת עליי בתגובה להחלטה שקיבלתי? כמה פעמים היא התהפכה‬

‫בקברה כשאני‪?...‬‬
‫אני מרגישה שמשהו אוחז בלסתי‪ ,‬ואני מתכווצת ברתיעה וגופי‬
‫מיטלטל‪ ,‬כך שת׳יאו מאבד את אחיזתו בי‪ .‬אני פוקחת את עיניי‬
‫לרווחה כדי להזכיר לעצמי היכן אני נמצאת‪ ,‬ומייד לאחר מכן נחפזת‬
‫לגעור בעצמי על שהנחתי למחשבותיי לנדוד‪ .‬ת׳יאו נסוג לאחור‬
‫בדאגה‪ ,‬ובוחן אותי במבט קפדני‪ .‬״מעולם לא עשית את זה בעבר‪,‬״‬
‫הוא לוחש‪ ,‬גבתו מכווצת בנוקשות‪ .‬״מעולם לא קפצת בבהלה בזמן‬

‫שנגעתי בך‪ .‬למה עכשיו‪ ,‬איזי? על מה חשבת?״‬
‫אני מתכנסת בתוך עצמי‪ ,‬לא אוהבת את שאלותיו החקרניות או‬
‫את מבטיו הסקרניים‪ ,‬מתהפכת על הצד וקמה מהמיטה‪ .‬האינסטינקט‬
‫שלי אומר לי לברוח‪ .‬הילחמי או ברחי‪ .‬תמיד ברחתי‪ .‬להילחם אף פעם‬
‫לא השתלם לי‪ .‬השיטה הזאת פשוט הניבה צלקות גופניות קיצוניות‬
‫שילוו את הצלקות הנפשיות‪ .‬בין אם ברחתי על ידי כיבוי המוח שלי‪,‬‬

‫התכנסות בתוך עצמי או בריחה פיזית‪ ,‬תמיד בחרתי לברוח‪.‬‬
‫אני חוצה את החדר אל חדר האמבטיה‪ ,‬ונעצרת בבהלה בעת‬
‫שת׳יאו עוקף אותי וחוסם את הפתח‪ ,‬כפות ידיו מונחות משני עברי‬
‫משקוף הדלת‪ .‬אני בוהה בחזה שלו‪ ,‬שעה שידיי מתעסקות בעצבנות‬

‫בקצה של קשר החלוק שלי‪.‬‬
‫״תספרי לי‪,‬״ הוא אומר בעדינות‪ .‬״בבקשה‪ ,‬איזי‪.‬״‬
‫אני זוקפת את כתפיי ונושאת אליו את מבטי‪ ,‬תוך כדי שאני גודשת‬
‫את עצמי בנחישות מזויפת‪ .‬״מה לגביך? גם אתה תשתף?״‬
‫״את לא צריכה לשמוע על הפשעים שלי‪.‬״ גוון קולו של ת׳יאו‬
‫מרמז על כך שאני באמת לא צריכה לשמוע עליהם‪ ,‬ותחושת הנחישות‬

‫שלי דועכת בעודי נסוגה מפניו‪.‬‬