Page 186 - 30322

‫‪ 186‬׀ ג׳ודי אלן מלפס‬

‫״תעצרי‪ ,‬לכל הרוחות‪.‬״‬
‫אני עוצרת‪ .‬ת׳יאו משתתק‪ .‬ואני ממצמצת בעיניי‪ ,‬מניחה לדמעה‬

‫שמנה לזלוג מעיני‪ .‬״אני לא רוצה לדבר על זה‪.‬״‬
‫״לכל הרוחות‪,‬״ הוא אומר בקול מתנשם‪ ,‬בעודו שוזר יד מתוסכלת‬

‫בשיערו‪ .‬״אני המום‪ ,‬זה הכול‪ .‬את כל כך‪ ...‬נורמלית‪.‬״‬
‫נורמלית? אם רק היה לו מושג‪ .‬אני קולטת ששוב עיניי מורכנות‬

‫לעבר השטיח‪ ,‬אינני מסוגלת להישיר אליו מבט‪.‬‬
‫״מזה ברחת?״ הוא שואל‪.‬‬

‫אני מהנהנת‪ ,‬לא מניחה לאשמה לחנוק אותי‪ .‬אשמה על שהייתי‬
‫בררנית במה שאני מספרת לו‪ .‬על שסילפתי את האמת‪ .‬הפנים שלו‬
‫בזמן שסיפרתי לו מה עשיתי כדי לחסוך מעט כסף הן הסיבה האחת‬
‫והיחידה שבגללה עליי להשאיר את שאר הפרטים קבורים עמוק‬
‫באדמה‪ .‬״הייתי זקוקה להתחלה חדשה‪.‬״ אני חוששת מהגרוע מכל‬
‫בעת שמבטו מורכן אל בטני‪ ,‬ומתעכב על מראה הצלקות שלי‪ .‬ואז‬
‫הוא נושא אליי את מבטו‪ ,‬שאלות רבות מספור מבליחות בעיניו‪ .‬אני‬
‫חושקת את שיניי‪ ,‬מזהירה אותו לא לחפור עמוק יותר‪ ,‬והוא בוחן‬
‫אותי במבטו הקפדני במשך כמה רגעים‪ ,‬עיניו מנסות לקלף מספר‬
‫שכבות נוספות מהעבר שלי‪ .‬לא ארשה לו‪ .‬במשך כמה דקות אנחנו‬
‫לכודים בדו קרב של מבטים‪ ,‬שנינו לא מנידים עפעף ולא מוכנים‬

‫לשתף פרטים נוספים‪.‬‬
‫ואז הוא משחרר אוויר בכבדות‪ ,‬מובס‪ .‬״בואי הנה‪.‬״ הוא מרים את‬
‫זרועותיו בכיווני‪ ,‬ואני נכנסת היישר ביניהן‪ ,‬אסירת תודה וחשה הקלה‬
‫על שהוא לא ממשיך לדחוק בי‪ ,‬אף שאני קולטת שהוא משתוקק‬
‫לעשות זאת‪ .‬אני טומנת את פניי בכתפו‪ ,‬מוצפת מהגישה המקבלת‬
‫שלו‪ .‬מהעובדה שאינני מעוררת בו סלידה‪ .‬״אני מצטער לשמוע על‬
‫אמא שלך‪,‬״ הוא אומר בלחישה רפה‪ ,‬ואני מחבקת אותו חזק יותר‪.‬‬

‫״מה בקשר לאבא שלך?״‬
‫״אני לא זוכרת אותו‪ .‬הוא מת כשהייתי בת שנתיים‪.‬״‬

‫הוא נושף אוויר בתדהמה‪ .‬״אני מצטער‪.‬״‬
‫״תפסיק להצטער‪ .‬אני לא זקוקה לרחמים שלך‪ ,‬ת׳יאו‪.‬״ אני מניחה‬