Page 153 - 14322
P. 153
להילחם או לברוח |153
ואולי הג'ט־לג והלילות המאוחרים שלנו סוף־סוף השפיעו עליו...
אבל חשדתי שלא זאת הסיבה לכך שהוא לא רוצה אותי .האם חצינו
קו דמיוני כלשהו שקיילב הציב בינינו ,ועכשיו הוא כבר לא רוצה כל
קשר אלי? האם משהו שפטריס אמרה עורר בו סלידה?
הרגשתי זיק של כאב בחזה שזיעזע אותי ,לכן אמרתי בפנים
אדישות ומאופקות" ,אני יכולה ללכת ברגל .אני גרה ממש בצד השני
של הפארק".
"אני לא נותן לך ללכת ברגל לבד בשעה הזאת בלילה".
שוב השתררה דממה בינינו .והפעם לא סתם הרגשתי את הצינה —
היא ממש חדרה אלי .צמרמורות עיקצצו במורד גווי ,ולא מהסוג
הטוב .ככל שהמשכנו ללכת ,הכעס שהדחייה שלו עוררה בי התחלף
בדאגה.
הוא פגע ברגשות שלי.
פגע בי.
הרמתי יד רועדת והסטתי מפני את השיער שהשתחרר מהצמה
שלי .ניצלתי את הרגע כדי לבחון אותו בסתר .הוא הביט קדימה
בנחישות ,הבעת פניו נוקשה ומרוחקת ,ואז הגביר את קצב צעדיו
הארוכים ,עד שהתקשיתי להדביק אותו.
הריחוק שלו לא רק פגע בי ,הוא הטריד אותי.
אף על פי שזה לא אפשרי ,מתברר שאיכשהו פיתחתי רגשות כלפי
הסקוטי המניאק שלי.
רגשות וסקס?
רעיון רע.
כשצעדנו לאורך רחוב בוילסטון ,והל ֵבנים האדומות־כהות של
בניין המלון נתגלו לעינינו ,ניסיתי לשכנע את עצמי שהעובדה שקיילב
דחה אותי היא דבר טוב.
אבל רצונות לחוד ומציאות לחוד.
קיילב ניגש לאחד משוערי המלון ,ביקש שיזמין מונית והגניב לו
טיפ .שריקה חדה פילחה את האוויר ,ובתוך שתי שניות עצרה מונית
בשביל הגישה של המלון.
