Page 207 - 14322
P. 207
להילחם או לברוח |207
"אנחנו בדיוק הולכים ".קראה לעברנו אישה שישבה אל הבר.
המבטא שלה משך את תשומת ליבי.
"כן ,אתן יכולות להתיישב במקומות שלנו ,ילדות ",אמר הגבר
שלידה כשהתקרבנו אליהם באיטיות.
סקוטים.
כאב של כמיהה הכה בי במרכז החזה והתפשט כמו כווייה.
"הי ,תודה ",אמרה הרפר .הסתכלנו עליהם לובשים את המעילים
שלהם וקמים מכיסאות הבר.
"אין בעיה .מרק הצדפות ממש מעולה ".האישה חייכה אלינו
בעליצות.
"אתם מסקוטלנד?"
היא הינהנה" .כן .מגלזגו .באנו לפה לטיול יום נישואים".
"כן?" רציתי שהיא תמשיך לדבר" .כמה זמן אתם כבר
נשואים?"
"שלושים שנה ",הכריז בעלה בגאווה ,או לאור פרק הזמן הארוך,
או מפני שהוא זכר.
"וואו ".הרפר ואני הבטנו זו בזו בעיניים פעורות" .אה ,מזל טוב.
זה אדיר".
"כן ,מזל טוב".
"תודה רבה ",שניהם אמרו בו בזמן.
"בבקשה ".האישה זזה הצידה וטפחה על הכיסא" .תיהנו".
אכזבה הציפה אותי לאור עזיבתם" .אה ,טוב .שיהיה לכם טיול
נהדר".
"תודה ",הם אמרו בדרכם החוצה.
הרפר כמעט נאלצה לגרור אותי אל הכיסא לפני שמישהו אחר
יתפוס אותו ,כי במקום להתיישב נעצתי בזוג הסקוטי מבטים מלאי
כמיהה.
שישה שבועות חלפו מאז ששמעתי את המבטא הזה.
שישה שבועות מאז ששמעתי את הקול שלו.
*
