Page 30 - 14322
P. 30
30סמנתה יאנג|
"כמובן ,אדוני ",אמר ברוגע ,למוד ניסיון ,ואז לקח את המגש
והלך.
התעצבנתי על ההתנהגות שלו ,ולא יכולתי שלא להתערב" .אתה
אי־פעם אומר בבקשה או תודה?"
הוא ירה בי מבט קודר" .מה?"
כיוונתי את מזלג הפלסטיק שלי לעבר המקום שבו עמד הדייל.
"אנשים הם לא המשרתים שלך .הדיילים הם לא המשרתים שלך .הם
עושים עבודה ומנסים להקל עליך את הטיסה .אפשר לסלוח לך על
קוצר הרוח וההתנהגות הצוננת שלך ,ואולי אפילו על העלבונות הלא
מכוונים ,כי אתה לחוץ מהטיסה .זה מה שניסיתי להגיד לעצמי ,בכל
אופן .אבל מהדרך שאתה מדבר לנותני שירות ,אני רואה שאתה שמוק
מתנשא שחושב שהכול מגיע לו".
"אילו הייתי במקומך ,הייתי סותם במקום לדחוף את האף שלי".
"טוב ,אילו הייתי במקומך ,הייתי מחפשת עמוק בנשמה האפלה
שלי ושולפת משם איזו 'תודה' לפעמים".
לא ידעתי אם זה בגלל שקולי רעד בתרעומת כנה ,אבל עיניו של
הסקוטי נפערו קמעה ,לפני שהוא נעץ בי מבט קודר והוציא שוב את
המחשב הנייד שלו ,שנחת על השולחן ברעש.
איזה גבר מאוס.
עכשיו היה לי הרבה יותר קל להתעלם ממנו .למעשה ,אחרי
ארוחת הצהריים (ועוד קפה) ממש הצלחתי להתעמק בספר שלי .אלא
שהדחף ללכת לשירותים כחמישים דקות לפני הנחיתה המשוערת
שלנו לא איפשר לי להמשיך להתעלם משכני .לא תהיה לי ברירה
אלא לבקש ממנו לזוז .וחוץ מזה ,היה לי חם מדי ,וממש רציתי לפשוט
את הז'קט שלי.
"אתה יכול בבקשה לתת לי לעבור?" ביקשתי בנימה ניטרלית
שקולה.
בפנים חסרות הבעה כמו אלה שלי הוא אחז במחשב שלו ,הרים
את השולחן וסימן לי לצאת.
הסתכלתי על המרווח הכמעט לא קיים בין ברכיו לבין המושב
