Page 309 - 14322
P. 309
להילחם או לברוח |309
שלחתי לה חיוך אסיר תודה מעבר לכתפי ,וידעתי שהוא לא בדיוק
מגיע לעיניים שלי" .הי ,אני אהיה בסדר".
היא לא נראתה משוכנעת" .תתקשרי אלי כשתנחתי".
חיבקתי אותה" .תודה".
כפי שהתברר ,הנסיעה לניו יורק היתה בדיוק מה שנזקקתי לו .היא
הכריחה אותי לא להתכרבל במיטה שלי בתנוחה ע ּו ּברית ולבכות עד
שלא יישארו עוד נוזלים בגוף שלי .בכל פעם שמחשבותי נדדו אל
קיילב ולעימות שלנו ,הגרון שלי כמו התהדק מרוב רגש .הרגשתי
שאני נחנקת.
אז קברתי את עצמי בתיק הלקוח שסטלה נתנה לי.
ברגע שהייתי בניו יורק והגעתי למלון שלי ,בקושי הצלחתי
לאכול ,אבל שתיתי כמה כוסות יין במחשבה שהן יעזרו לי להירדם.
זה הצליח ,ולשמחתי ישנתי היטב .השעון המעורר שלי העיר אותי
מוקדם .ביום שני הייתי עסוקה במדידות בדירה מכדי לחשוב על
משהו אחר .בדיוק כפי שחשבתי ,לא פגשתי את השחקנית ,אלא
את העוזרת האישית שלה .דיברנו ארוכות על העיצוב ,והיא הציצה
מעבר לכתפי בזמן שמדדתי את המקום עם המד־טווח לייזר שלי —
אביזר קטן וחכם שמחשב מרחק ,גובה ו ֶנפח .אחרי שצילמתי אינספור
תמונות של החלל ,העוזרת ואני המשכנו לשוחח .ביליתי איתה שש
שעות בסך הכול ,ונשאר לי בדיוק די זמן לתפוס את טיסת הערב
בחזרה לבוסטון .במשך כל הטיסה עבדתי על הפרויקט ,שירבטתי
ורשמתי רעיונות.
עידכנתי את סטלה במונית בחזרה לדירה שלי ,באותה גישה רגועה
שהיתה לי בכל סוף השבוע .איכשהו אפילו הצלחתי לשכנע את עצמי
שאני בסדר.
אז כשנכנסתי לדירה הריקה שלי וסגרתי את הדלת מאחורי,
הופתעתי מהכאב המכניע ש ָל ַפת את ליבי באחיזת ברזל ודחק מתוכי
את היבבה הראשונה.
הישבן שלי נחת על הרצפה ,ובכיתי כפי שלא בכיתי מימי.
