Page 185 - 16222
P. 185
מפלצת בעיניו ׀ 185
"למה לא?"
"כי אני לומדת ",אני אומרת" .יש לי חיים בעיר".
"את יכולה לחיות גם במקום אחר".
הגישה האדישה שלה לנושא מתסכלת אותי כל כך עד שזה כמעט
כואב .האם היא אי פעם תבין את הצורך שלי ביציבות? הצורך שלי
במקום שסוף סוף אוכל לקרוא לו בית?
"אני אוהבת את החיים שלי פה ",אני אומרת" .בפעם הראשונה ,יש
לי חברים ,חברים שבאמת מכירים אותי ,חברים שאני רוצה להישאר
חברה שלהם .אני לא רוצה לעזוב אותם".
היא מנידה בראשה ,נראית מוטרדת ,כאילו היא לא חשבה שאביע
התנגדות .המצב היה שונה כשהייתי צעירה יותר .כשהיא אמרה
שאנחנו עוזבות ,הייתי חייבת לעזוב .אבל עכשיו גדלתי .עכשיו אני
חיה ברשות עצמי.
"את לא מבינה ",היא אומרת" .העיר פשוט מסוכנת מדי".
"היא לא ...לא יותר מכל מקום אחר .זה הבית שלי .אני לא יכולה
לעבור שוב .אני מאושרת במקום שאני נמצאת".
היא לא אומרת עוד מילה בנושא.
למען האמת ,היא לא אומרת עוד מילה ,נקודה.
היא באה איתי לקנות ארוחת צוהריים ,חוזרת איתי לחנות ,ומסיעה
אותנו לבית בדקסטר בלי לומר לי מילה .הערב מתוח .אני הולכת
לישון מוקדם ,שוכבת בחדר הקטן ובוהה בתקרה.
רגשות האשם מנקרים בי.
אני שומעת אותה מתהלכת ברחבי הבית ,ממלמלת מילים שאני
בקושי שומעת ומפחדת לשמוע .המילים 'קרפה דיאם' בוקעות מפיה
כאילו היא תקליט שבור שחוזר על עצמו שוב ושוב ,ואני אוחזת
חזק בתליון שעל השרשרת שלי ונאבקת בדמעות .מפני שאני יודעת
שהיא מדברת אליו ,פונה לגבר בלתי נראה בשם ג'ון ,זה שעזב אותה
כשנולדתי.
אני יודעת שזאת לא אשמתי .זאת לא אשמתי שהיא כזאת .לא
אשמתי שהוא עזב אותה .אבל לעזאזל ,אני בכל זאת מרגישה אשמה.
