Page 72 - 16222
P. 72
72׀ ג׳יי .אם .דרהאוור
שלי ,גורמת לי לחשוב שאולי הוא לא רואה את הפגמים שאני רואה.
שאולי מה שאני רואה במראה ,הנערה שאמא שלי גידלה בבתים
קטנים ,מבודדת ומוקפת חומות הגנה ,היא לא אותה האישה שעליה
הוא מסתכל .אולי אחד מאיתנו לא רואה אותי בבהירות ,ואולי זה
הוא...
או שאולי זאת אני.
"אז ,אתה רוצה אטריות?" אני שואלת ומשנה את הנושא" .כלומר,
אתה באמת רוצה שאני אכין אותן?"
"כן ",הוא אומר.
אני נאנחת וניגשת לארונית שמלודי ואני חולקות ,פותחת אותה
ומביטה באוכל .אין שם הרבה .עברו שבועות מאז שאחת מאיתנו
יצאה לקניות" .באיזה טעם?"
"בטעם אטריות".
"הן מגיעות בטעמים שונים ".אני מרימה כמה חבילות ומראה לו.
"בקר ,עוף ,שרימפס"...
הוא מעווה את פניו" .תני לי את הטעם שאת הכי אוהבת".
אני לוקחת את החבילה הוורודה .שרימפס.
אני מובילה אותו אל מחוץ לחדרי ,אל המטבח הקטן .הסיר שלי
מאתמול עדיין עומד על הכיריים ,מלא מים ,חבילת האטריות שזנחתי
נחה לה על הדלפק .אני זורקת אותה לפח ,שוטפת את הסיר וממלאת
אותו מחדש ,ואז מחזירה אותו לכיריים כדי שירתח.
אין פה דבר מלבד כיריים ישנים וכיור ,ומקרר שרובו ריק ,כמה
סירים ומחבתות בארונות ,כולם מתרומות .אני ממתינה שהוא יעיר
על משהו ,אבל הוא לא אומר דבר ,אלא נשען לאחור לעומת הדלפק
ומשלב את זרועותיו.
אני מרגישה שהוא צופה בי בזמן שאני ממתינה שהמים ירתחו,
מרגישה את העיניים שלו מתמקדות בי שעה שעיניי מתמקדות בסיר.
אני מכירה את הביטוי — קומקום שמסתכלים עליו לעולם לא ירתח
— אבל אני לא מצליחה להסיט ממנו את מבטי .ברגע שהוא מתחיל
לבעבע ,אני זורקת את האטריות פנימה ומכחכחת בגרוני ,אני מרגישה
