Page 170 - 23322
P. 170
תמי שמש קריץ
לי לרצות לחבק אותו .אפשר לחשוב ,אז הוא מדבר אל עצמו .ביומנים
שכתבתי במהלך השנים גם אני דיברתי אל עצמי .את כל הדברים שלא
העזתי לומר בקול כתבתי ביומן בלי לסנן .אלמלא פחדתי שאדם יובך
מכך שאני שומעת אותו מדבר אל עצמו ,הייתי צועקת לעברו :כן,
תראה להם מה זה!
דומה היה שמאז נטישתי אותו ,בעלי דיבר אל עצמו יותר ויותר.
ייתכן שאילו הייתי איתו באותו החדר באותו הזמן ,הייתי רואה אותו
פותח דלת ואומר :לכי ואל תחזרי .סביר ששיחה כזו התקיימה בינו
לבין עצמו :עופי יונה ,עופי! אלא שלי הוא מעולם לא אמר דבר.
היעדרותי התכופה מהבית לא נתקלה בתגובה מצד אדם .שום כלום,
אף מילה .זה היה מוזר .לא מובן .לא אנושי .הייתי אמורה לתהות איך
זה יכול להיות ,אבל באותה תקופה לא התעמקתי בכך .איך ,למה ,עד
מתי אדם יסבול בשקט את התנהגותי הנלוזה — היו שאלות שהדחקתי.
נראה לי מיותר לשאול שאלות ,כשאני יכולה פשוט ליהנות מהחופש
שניתן לי.
כשהבנתי סופסוף שבעלי פשוט ויתר עליי ,השאלה המטרידה
באמת לא הייתה למה הוא מאפשר לי להישמט מידיו ,כי אם למה אני
מתנהגת כפי שאני מתנהגת .בסדר ,הבעל שלי לא זקוק לחברה ,אבל
לי ,לאשתו ,הוא זקוק .בדרכו ,במינון שלו ,עם הרבה מרחב ,ועדיין,
הוא גבר .גבר זקוק לאישה שתראה לו אהבה .התנהגותי הנפשעת
נעשתה ביודעין :הרי ידעתי שאדם התחתן איתי כי היה זקוק לאישה
שתאהב אותו .ידעתי שמגיעה לו אישה שתקבל אותו כמו שהוא ,לא
אחת שיוצאת ובאה מביתה כמו בתחנת רכבת .אני? אפילו לא טרחתי
להסתיר שיש לי מישהו אחר .לא כדי לעורר את קנאתו ,לא ולא ,אני
עשיתי זאת מתוך איזו קהות חושים .היה לי נוח להאמין שלא אכפת
לבעלי שאני יוצאת ובאה ,שאני לא חסרה לו .עשיתי ככל העולה על
רוחי ,בלי לתת את הדעת על מה זה עושה לבעלי.
אף גבר לא נותר אדיש כשמצמיחים לו קרניים ,אבל דומה שאת
אדם העניין הספציפי הזה לא העסיק .ענייני כבוד המשפחה הם
170
