Page 102 - 20122

‫חלה של שבת‬

‫קול רשרוש שקית הניילון שהונחה בעדינות מחוץ דלת הכניסה לבית‬
‫היה הסימן לכך שכבר שש ועשרים‪ .‬נשות הבית היו מתחרות מי תגיע‬
‫ראשונה להסניף את השלל; ארבע לחמניות טריות בצורות משתנות‬
‫ואחת ליומיים גם כיכר לחם לבן‪ .‬זה היה עסק קטן של אחת המשפחות‬
‫בשכונה‪ ,‬שם אפו עם שחר מאפים טריים ומשמחים והניחו על סף‬
‫דלתם של בתים שלא ידעו מיקסר או לישה מעולם‪ .‬בבוקר יום שישי‬
‫הריצה אל עבר שקית הפחמימות היתה מהירה במיוחד‪ .‬הייתי אולי‬
‫בת שבע או שמונה‪ ,‬אבל ריח החלה הסגורה בשקית‪ ,‬שהצליח לחדור‬

‫גם דרך דלת העץ המאסיבית‪ ,‬חקוק באפי עד היום‪.‬‬

‫גם בתקופות ההוללות‪ ,‬בהן ביליתי את שעותי הפנויות במרתפים‬
‫חשוכים ורועשים‪ ,‬הקפדתי לישון בבית הורי בזכרון־יעקב מדי יום‬
‫חמישי‪ .‬חשוב היה לי לאזן‪ ,‬להתמסר לשקט שמחוץ לעיר‪ ,‬לזמן האיכות‬
‫עם ההורים ועם אחותי ולנוח כמו שנחים רק בזמן פינוק אצל אימא‪.‬‬
‫האמנתם לי? טעות! באותה תקופה הדבר היחיד שעניין אותי היה לא‬

‫לפספס אף מסיבה ולאכול חלה בכל שישי בשש ועשרים‪.‬‬

‫היו פעמים שנדמה היה שהחלה הומצאה כדי שאהיה בבית הורי בזמן‬
‫הנכון‪.‬‬

‫בבוקר שישי ראשון של אביב‪ ,‬כשהרחתי את תכולת השקית מבעד‬
‫לדלת‪ ,‬מיהרתי להטיל את מימי בטרם אחת מנשות הבית תשים ידה‬
‫על החלה‪ .‬בעודי יושבת על האסלה ומתקשה לפקוח את עיני‪ ,‬הבחנתי‬
‫מתחת לאמבט בקצה רצועת מגבת ורדרדה‪ .‬מה זה רצועת מגבת?‬
‫שאלה טובה‪ .‬עשיתי מאמץ נוסף לפקס את התמונה‪ ,‬כשהבנתי שרצועת‬
‫המגבת מתפתלת ונעלמת‪ .‬נשמתי עמוק ובדממה התלבשתי‪ ,‬יצאתי‬
‫בזריזות זהירה מהחדר וסגרתי אחרי את הדלת‪ .‬בבית היינו רק אימא‬
‫ואני‪ .‬ניגשתי למיטתה ואמרתי בלחש‪ ,‬״אימא‪ ,‬קומי חיים שלי‪.‬״ היא‬
‫מיד פקחה את עיניה בבהלה ונעמדה‪ .‬אני דור שלישי לאנשים‪ ,‬שברגע‬
‫שהם שומעים את שמם מתוך שינה‪ ,‬הם מתעוררים למצב עמידה‪.‬‬
‫מצד אימא כמובן‪ .‬אצל אבא שלי זה סיפור אחר לגמרי‪ .‬פעם הערתי‬
‫אותו בלחש ובתגובה – הוא ייבב‪ .‬רק כשאמרתי בנחרצות‪ ,‬שארוחת‬

‫הצהריים ממתינה על השולחן‪ ,‬הסכים להתקלף מהמיטה‪.‬‬

‫ניצבתי מול אימי העומדת מתוך שינה ואמרתי בחשש‪ ,‬״יש בשירותים‬
‫נחש‪.‬״‬

‫‪102‬‬