Page 56 - 20122
P. 56
הבת של
אבא שלי נהג לקחת אותי מדי יום ביומו על הכתפיים למפגש בוקר עם
החברים שלו ב"קפה אקסודוס" האגדי בתל אביב .כבר בגיל שנתיים
התחביב המועדף עלי היה לשבת בחברת אנשים מבוגרים ולחייך כאילו
אני יודעת מי זה בגין .כל מפגש כזה היה נפתח בהצהרה" ,הבת שלי
מאוד רעבה! תביאו לה קרואסון חמאה בבקשה ",וכשזה היה מגיע,
לפני שהספקתי בכלל להרים את הראש ,אבא שלי כבר סיים לאכול את
כולו" .הילדה עדיין רעבה .אפשר עוד אחד?" היה שואל .כולם צחקו.
הגיע עוד אחד ואם היה לי מזל ,היו נשארים כמה פירורים בצלחת.
אין צורך ברחמים .השלמתי את הפער.
השאלה השנואה עלי בתור ילדה היתה ,״איך זה להיות הבת של?״ בגיל
שש סיגלתי לעצמי שאלה בתגובה :״במה אבא שלך עובד? נהג מונית?
אז איך זה להיות בן של נהג מונית?״ כשהיו עונים את התשובה הקבועה
״רגיל,״ הייתי מסכמת ואומרת ,״כי הוא פשוט אבא שלך .גם אצלי זה
רגיל.״ שיקרתי .לא היה שום דבר רגיל בלהיות הבת של אבא שלי.
בימים מוצלחים במיוחד היינו אורזים את הקרואסון ונוסעים יחד
למשרד באולפני הרצליה .בדרך היינו שומעים את אותו אלבום של
הגשש בפעם המיליון ואחת ,ואבא היה מדקלם את המערכונים מילה
במילה וצוחק כאילו לא שמע אותם מעולם .הייתי מנשנשת פירורים
מהשקית על השטיח באולפנים ,בזמן שאבא היה יושב ועונה למכתבים
במשך שעות; ״כל אחד שעצר את יומו כדי לכתוב לך ,שווה שתעצרי
לרגע את שלך ותעני לו בכבוד,״ נהג להסביר ,גם כשעיניו כבר היו
טרוטות .מדי ערב היינו מקנחים בסיפור ״אבא עושה בושות״ .אבא
ידע אותו בעל פה ,אני הייתי אוחזת בספר ויחד היינו קוראים אותו
בשני קולות.
***
לפני אודישן חשוב אוכלים רק ירקות ופירות והאודישן הזה היה
החשוב מכולם .ישבתי באוטו ,אכלתי קרואסון בניסיון לא למלא
את שמלת הערב של "יוסף" בפירורי בצק חמאתיים ,וחזרתי על
המשפט ,״אילנית ,איך עבר עלייך השבוע?"
נכנסתי לאולפני הרצליה .בגוף שלי רעדו איברים שלא ידעתי שיש
לי .כל מה שרציתי מאז שאני זוכרת את עצמי ,מונח עכשיו על הכף.
כל העבודה שהשקעתי בתחקירים על חברי לכיתה ובסדרת ראיונות
עומק ,שהוצגה כל שבוע בשיעור חברה בין כיתות ב'-ד' ,כל לוחות
56
