Page 20 - 5422

‫‪ | 20‬מסוכלים‬

‫של המופע‪ .‬עליי לעמוד בשורה הראשונה כשמשמאלי מיכל‪ ,‬הילדה‬
‫שהכתירה את עצמה כבר ביום הראשון בכיתה א' למלכת הכיתה‪,‬‬
‫ומאז היא שולטת בנבזות בכיתה שלנו‪ .‬לימיני תהיה שיר‪ ,‬שבסיפור‬
‫הכוזב שהיא מספרת לעצמה היא החברה הכי טובה של מיכל‪ ,‬אבל‬
‫במציאות היא לכל היותר גרופי‪ ,‬שלא לומר שפחה חסרת עמוד שדרה‪.‬‬
‫אנחנו עולים אל הבמה‪ .‬האולם מלא עד אפס מקום‪ ,‬ובי זועקת‬
‫בדידות‪ .‬זרקור היורה אלומת אור אלימה מקשה עליי לראות את‬
‫הקהל‪ ,‬שוודאי מחכה בקוצר רוח שההצגה תתחיל‪ .‬אבל ההצגה‬
‫לא תתחיל עד שאפתח את פי‪ ,‬ואני עומדת קפואה במרכז השורה‬
‫הראשונה‪ .‬מיכל מנופפת לאמא ולאבא שלה‪ ,‬שיושבים‪ ,‬כיאה להורים‬
‫של מלכה‪ ,‬במרכז השורה הקדמית‪ .‬שיר מסתכלת עליה במבט מעריץ‪.‬‬
‫אני מרגישה חשופה ומאוימת‪ .‬הדופק שלי מאיץ‪ ,‬זיעה קרה‬
‫מתחילה לנטוף במורד גבי ורעד קל משתלט על גופי‪ .‬אני ממצמצת‬
‫בניסיון להתגבר על קרן האור המסנוורת‪ .‬אני מחפשת את אמא שלי‪,‬‬
‫אבל רואה רק פנים מטושטשות‪ .‬עיניי ממשיכות לנדוד על פני הקהל‪,‬‬

‫עד שאני מוצאת אותה‪.‬‬
‫אמא יושבת בקצה השורה האחורית‪ ,‬בדיוק במקום שבו מוצב‬
‫הזרקור שחורך אותי‪ ,‬הכוכבת מאונס של ההצגה שעתידה לפתור‬
‫לחלוטין את בעיית הרעב באפריקה‪ .‬אני מתפללת שתהיה הפסקת‬
‫חשמל‪ ,‬או שלפחות תישרף הנורה של הזרקור‪ ,‬כדי שאיש לא יראה‬

‫אותי‪ ,‬את הפנים שלי‪ ,‬הלבנות כסיד‪.‬‬
‫אני מנסה לחשוב מה לעשות‪ ,‬אך חוט המחשבה שלי קורס‪ .‬אני‬
‫זזה צעד קטן ימינה‪ ,‬מתחמקת מהאור ומרימה את העיניים אל השורה‬
‫האחרונה באולם‪ .‬המבט שלי מצטלב עם מבטה של אמא‪ ,‬ונדמה לי‬
‫שהיא אומרת משהו‪ ,‬אבל אני לא מצליחה לפענח‪ .‬היא מרימה ידיים‬
‫מעל לראש ומהדקת את האגודלים והאמות לצורת לב‪ .‬אני מתמקדת‬
‫בשפתיים שלה‪ ,‬ולאט־לאט התנועות הופכות למילים ולמשפט שאני‬

‫שומעת בכל בוקר‪" ,‬אני אוהבת אותך עד‪"...‬‬
‫המבט והמשפט שנאמר בפנטומימה לא מוצלחת נוגעים בי כמטה‬
‫קסם‪ .‬כל החששות מתפוגגים‪ ,‬ואת מקומם תופסת אדישות‪ .‬לא אכפת‬