Page 15 - 5422
P. 15
תודלי תונומת |15
אני פוסע בחריקת שיניים ,ממקד את מבטי בגלים המאיימים
וממלמל לעצמי בלי קולִ " :אי ְנ ַתא ָזל ִמת ֵאל־ ֵּביתִ ,אי ְנ ַתא ָזל ִמת ֵאל־
ֵּבית" .אני חש את המים חובקים את הברכיים שלי ,הגלים מצליפים
בחוזקה ,וטיפות מלוחות של מים ניתזות עליי ומחוררות את המעטפת.
אני נעצר ומביט אל האופק .השמש טובעת במעמקי הים ,והשובל
שהיא מותירה אחריה מתפוגג ומחליף גוון לאפור חיוור מבשר רעות.
אני מתיישב על החוף .תחושה של תבוסה מכריעה אותי .אני
מקווה שאיש לא מבחין בדמעה הסוררת שחומקת לי .אני חופן את
ראשי בכפות ידיי ומתבונן בחול הרטובָ " .אנא ַמא ָּב ִח ּב ֵאל־ ָּב ַחר" ,אני
לוחש בכעס ובבושה .אני לא אוהב את הים .ושאגת ההמוןִ " ,אי ְנ ַתא
ָזל ִמת ֵאל־ ֵּבית" ,הופכת לדומייה עצובה.
בדרך חזרה לטול כרם ,כשאני ספון במכונית בין אחיותיי ,אבא
מספר שוב על בית המשפחה באום ח'אלד ,על עצי הפרי שהקיפו
אותו ,על עץ התאנה שנקם וחרת סימן ברגל של אבא שלו כשניסה
לגזול ממנו את פירותיו .הבית תמיד שקק חיים .אנשים רבים באו
להתייעץ עם סבא שלי ,שהיה מוח'תאר הכפר .את סבא לא פגשתי
מעולם .הוא מתבונן בי בעיניים חכמות וממזריות מדיוקנו שתלוי
בסלון שלנו ,כאילו בוחן את צפונות ליבי.
כשאנחנו מגיעים הביתה ,עוד לפני שאבא עוצר ,אני נמלט
מהמכונית אל החדר שלי .אני נשכב על המזרן ומתכסה בשמיכת
הצמר המנחמת שאמא סרגה לי .טיפוף צעדים מפר את הדממה .אני
לא רואה את אבא ,אבל מרגיש שהוא נמצא מעליי ומביט בי .הוא
מתיישב ובידו הגדולה מלטף את שערי מבעד לשמיכה" .יא גיבור ,מה
קרה?" קולו הצרוד ממלא אותי בתחושת ביטחון" .לא קרה כלום ,אני
רק עייף" ,אני משיב .אשמה ובושה ממלאות אותי .אני משקר לאבא,
ולא בפעם הראשונהָ " .ט ְי ִי ּבֲ ,ח ִּבי ִּביִ ,איְר ַתאח" .הוא אומר .טוב ,יקירי,
תנוח.
רגעים חולפים ,ואבא עדיין לידי ,שותק ומלטף את ראשי" .שמעתי
שאתה מסתובב עם הבנים מחמולת בדראן ,עם סמיר ונצר" ,הוא יורה
פתאום לעברי ,ושמיכת הצמר כבר לא יכולה להגן עליי .אני קם,
