Page 17 - 5422
P. 17
תודלי תונומת |17
גבר?! אני זוכר בבהירות את דמותה :שיער צהוב־אפרפר ,פנים
מעוטרות בשכבה עבה של צבעים ,מבט נוקב וקול רועם .בעלה ישב
לידה מושפל ומבויש כילד נזוף.
הזיכרון מעלה בי חיוך .אני מתגנב מהבית ויוצא בריצה לרחובות
העיר ,לכיכר ג'מאל עבד ֵאל־נאצר ,לפגוש את סמיר ונצר.
אלון :למה היא שתקה?
אני יושב לבד ,עטוף במגבת שאמא נתנה לי אחרי ששלפה אותי ממי
הבריכה הצוננים ,ובוהה במשפחה שלי עמלה ככוורת דבורים על
הכנת ארוחת הצהריים במעיין חרוד .הפנים שלי קודרות .אני עצוב,
כועס ומובס.
איך היא העזה? למה? אני מנסה להבין את השתיקה של דגנית
ואת המבט החודר שלה לאחר שהתוודיתי בפניה שאני אוהב אותה.
כבר חודש אני מתכנן לספר לה .חשבתי על כל מילה ,כתבתי ומחקתי,
חיפשתי את ההטעמה הנכונה ,ניסיתי לחבר את המילים במדויק,
חיפשתי משהו שיביע את מה שהרגשתי וקיוויתי שלא אישמע נואש.
למה היא לא אמרה מילה? אפילו לא מילה אחת! מה פשר
המבט שהיא נעצה בי ,בעיניים הירוקות שלה ,עם הגוון האפרורי־
מסתורי? משב רוח קיצית שחלף סתר את השיער שלה ,הרעיד את
עלי האקליפטוס הזקן והנרגן שעליו נשענו ,והיא שתקה .חלפו דקות
ארוכות ,בתוכי התגעשה מערבולת של תחושות .דגנית המשיכה
לשתוק ,והתקווה נדחקה .את מקומה תפסו בושה ומבוכה .בזעם ,ובלי
לומר מילה ,קמתי וברחתי מהחורשה אל הבריכה .קפצתי אל המים
כדי לשטוף את הפצע שנפער בנשמה שלי.
צללתי אל הקרקעית ,אבל הכאב רק הפך צורב יותר .עצרתי את
נשימתי ,רציתי להמשיך להסתתר מהעולם ומעצמי עד שיחלוף הכאב,
אבל גנב החלומות שמסתתר בראשי הופיע בלי הזמנה והודיע" :אי
אפשר לתקן לב שבור".
