Page 16 - 5422
P. 16
| 16מסוכלים
מתיישב על המזרן ומסתכל עליו במבט מושפל" .הם חברים שלי",
אני מתגונן ,מנסה להסתיר את ההפתעה ,שמלווה בפחד מתגובה
תוקפנית" .אתה יודע מה דעתי עליהם .אני לא רוצה שיסבכו אותך.
העיניים של היהודים תמיד עליהם ,פקוחות ורואות הכול ,ואני לא
רוצה שיראו אותך שוב איתם ,מובן?!" את המילה האחרונה הוא אומר
לאט ,מדגיש אותה כתמרור עצור .אני מבין שלעולם לא אראה שוב
את סמיר ונצר .או לפחות לא בתקופה הקרובה.
כשהפרתי בעבר הבטחה לאבא ,נאלצתי להסתגר בבית במשך
ימים .הסתתרתי מהעולם בציפייה שהחבורות על גופי הצנום ,סימני
החגורה והחפצים האחרים שבהם הכה אותי ,ייעלמו .הן שינו את
צבען מאדום לכחול־סגול ולבסוף לירוק־צהוב .אף על פי שהייתי
צעיר ,כבר הבנתי שאבא הוא ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד .ידעתי להבחין
באותות המבשרים בשתיקה על בואו של מיסטר הייד הרשע ,והייתי
נמלט מהבית ,או נצמד לאמא .לא הרפיתי מהשמלה שלה .ידעתי
שהיא תגן עליי כלביאה בכל מצב ,מול כל איום ובכל מחיר.
אבא עוזב את החדר ומותיר אותי לבהות בקיר הלבן הסדוק .אני
מנסה לעשות סדר בעיסת המחשבות שבראשי .אני לא מבין למה בכל
הזדמנות אבא מגן על היהודים ,על אלה שקרעו מבתיהם אותו ,את
המשפחה שלו ,את החברים שלו ואת כל אנשי הכפר .אלה שרצחו את
אחיו הבכור ורבים אחרים.
מעולם לא שוחחתי עם יהודים .ראיתי אותם צובאים בהמוניהם
על רחובות העיר ,בעיקר בשוק ביום שבת .שועטים במכוניות שלהם,
מדברים בצעקות ,מסתובבים בין הדוכנים ,מתמקחים ,מתווכחים,
מתהלכים כטווסים מלאי חשיבות עצמית ,כבעלי בית ,בטול כרם.
התבוננתי בהם בסקרנות ובעוינות .השפה שלהם דומה לערבית אך
אינה מובנת .הם לבושים בבגדים משונים .לנשים יש צחוק מתגלגל,
וטון הדיבור שלהן שונה כל כך מהמוכר לי .היה לי קשה להתיק את
מבטי מהן.
לעיתים חשבתי שהנשים היהודיות מתנהגות כמו גברים .פעם
ראיתי אישה נוזפת בגבר שהיה איתה ,ונדהמתיָ .האד ָז ַל ִמה?! זה
