Page 222 - 28222
P. 222
תודות
"את מתרפקת על מה שהיה ,אבל הקרוואן של אז היה ואיננו .הוא לא
ישוב עוד לעולם .אפילו אם תבקרי שם ותראי אותו זה לא יהיה אותו
הדבר .הוא לעולם לא יהיה אותו דבר".
יש אנשים שמפציעים בחיינו כברק ,כמו ההוא ,שנכנס לחיי
במקרה .איזה מקרה מעולה .אדם כל כך חד־פעמי ,מקורי ,עז נשמה
ונפש .במהלך החודשים בהם נכתב הספר הוא הקשיב כמו שרק הוא
יודע להקשיב ,וכשסיימתי הוא התייחס לכך באותו שוויון נפש בו הוא
מתייחס לכל מה שקורה לנו ביום יום ,בחיים.
הוא גם הסביר לי שאין מה להתרפק על מה שהיה.
האדם הוא תבנית נוף מולדתו .הקרוואן שגדלתי בו לא קיים עוד,
הוא נלקח ,ותחתיו בנו בית מאבן .כשהגעתי לקחת ממנו קופסאות בהן
איחסנתי עשרות מכתבים ,מזכרות וגזרי עיתון של כתבות ששמרתי,
גיליתי שהם לא חיכו לי .מנוף השמיד את המבנה על כל תכולתו .כל
שנותר הם קרעי זיכרונות ,פיסות חיים שיצרו מארג ,שמיכה שמגינה
בפני הקור.
החמלה שבלבי היא תוצר של שעות בביתה של "דבורה" .ממנה
נחלתי גם את הידיעה שמאחורי כל אדם יש סיפור ושכל "רוע" אינו
אלא תולדה של סיפור.
כתבתי ספרים רבים שראו אור ועדיין אני מרגישה שזה הספר
הראשון שכתבתי .הוא נכתב בדם לבי ,ביזע ובדמעות .בקרקע שלו
נטועים זרעים ממה שחוויתי בנערותי .הזרעים הללו שוקעו באדמת
222
