Page 71 - 28222
P. 71
אמצע שום מקום
אדמה במרפסת השירות שמצמח גבעול מדליפה במכונת הכביסה
שלך .אלא שכאן מדובר היה בדליפה אצל אחרים.
***
תמיד ראיתי את שני הקצוות של הקיום היישובי בשתי המשפחות
שסימלו בעיניי את העוני והעושר.
בביתה של רחל סמיונוביץ' דימיתי לראות עושר מתגנדר ,מוגזם,
נינוחות של טבילת ראשך־ורובך בנחלי אפרסמון אגדיים — למרות
שכיום אני יודעת שהרמה של סמיונוביץ' היתה פחות מן הרמה של
הבורגני־הישראלי הממוצע בן מעמד הביניים ,שלא לדבר על עושר.
זה היה בית שהיה יכול אפילו להיות בית חרדי רגיל — אבל בעיר;
ביישוב ,שהיה כל עולמי ,לא היו דברים כאלו.
ואילו בבית משפחת מעודה־ליטוב דימיתי לראות עוני מוחלט,
עירום; אין אוכל וגם לא ריהוט ראוי לשמו וגם לא ביגוד .אפס.
גורנישט .כלום.
לאחר שנים מצאתי תיאור דומה של עניים בעיירות באירופה.
דמיינתי את ה"עני" הזה כבעל זיפים לבנים ,פניו אדומות־ורודות
מפגעי מזג האוויר וממאמץ ,ועל כתפו מוטל שק לבן גדול; בשק היו
לחמים יבשים רבים ,שמהם היה ספק־אוכל ,ספק־מעניק תמורת מזון
ממשי לבעלי סוסים כחושים שעדיין סובבו ברחובות רתומים לעגלה
ומכרו "אלטע זאכען" ,חפצים ישנים שקנו ומכרו .ה"עני" המיתולוגי
הזה התגשם אצלי בביתם של מעודה־ליטוב :פסגת השפל של העוני
היישובי.
סמיונוביץ' ישבו בעיניי הילדותיות על המשבצת ההפוכה .זו של
ה"עשיר" .אני זוכרת היטב מתי ראיתי לראשונה את פנים הבית של
רחל סמיונוביץ' ,למעשה את הטירה ,לפחות במושגיי הקלושים .היה
זה ביום שבו הגיע "האיש עם הזקן השחור והעור המקומט" ,כמו
71
