Page 122 - 28222

‫מרים איתן‬

‫הם במילא היו בצפון‪ ,‬זאת הייתה רק תוספת קטנה לדרך‪ ,‬ובעצם הם‬
‫לא נפגשו עם ספי מאז עלה צפונה‪ ,‬ובוודאי שלא שוחחו איתו פנים‬
‫אל פנים מאז שהחליט על נסיעתו‪ .‬הוא בכל זאת ישמח לראות אותנו‪,‬‬
‫הניחה‪ ,‬ואיכשהו‪ ,‬היא הרגישה שגם מגיע להם לפחות איזה הסבר‪ ,‬איזו‬
‫הבהרה‪ ,‬ואולי‪ ,‬אולי גם קיוותה בסתר ליבה שעוד יש בידם לשנות את‬
‫החלטתו‪ .‬אז הם לא הודיעו לו שהם עומדים לבוא‪ .‬פשוט‪ ,‬אחרי שעזבו‬
‫את ההר הם פנו מזרחה‪ ,‬חצו את הירדן על פני גשר העץ הרעוע —‬
‫איך ייתכן שבמשך עשרים ואחת שנה של שלטון ישראלי לא הקימו‬
‫שם גשר בר קיימא‪ ,‬ואם זו איננה הצהרת כוונות‪ ,‬הצהרת כוונות מה‬
‫היא‪ .‬בכל אופן‪ ,‬היא עוברת על הגשר החורק וחושבת לעצמה ומה‬
‫אם בדיוק עכשיו‪ ,‬בדיוק כשאני למעלה‪ ,‬עמודי העץ הישנים יקרסו‪,‬‬
‫הרהור שאינו מתיישב בדיוק עם משאלת ההתאיינות הסמויה החולפת‬
‫במוחה מפעם לפעם‪ ,‬כנראה שהתסכול והצער אינם מפחיתים את‬
‫החרדה ואינם הופכים אותה עצמה‪ ,‬כפי שאפשר היה אולי לחשוב‪,‬‬
‫לאמיצה יותר‪ ,‬והדבקות בקיום הזה‪ ,‬למרות כל התסכולים‪ ,‬הדבקות‬
‫הזאת חזקה מכל תחושות האשמה והכשל המלוות אותה‪ .‬הם המשיכו‬
‫כלפי מעלה בכביש המתפתל בין גדרות תיל חלודות ושלטי "זהירות‬
‫מוקשים" התלויים שם זה למעלה מעשרים שנה‪ ,‬עוזבים מאחוריהם‬
‫את הארץ המוריקה‪ ,‬את האביב‪ ,‬את מרחבי הפריחה‪ ,‬וממש עם רדת‬

‫החשכה הגיעו אל ספי‪.‬‬
‫"אה‪ ,‬זה אתם‪ ",‬הוא אמר בקול חסר צבע‪ ,‬לאחר שהניח להם לדפוק‬
‫ארוכות על דלת חדר הרווקים שהקיבוץ העמיד לרשותו‪" .‬מה אתם‬
‫עושים פה?" שרוע בגבו על מיטת ברזל צרה הוא בהה בתקרה‪ .‬החדר‬
‫העירום לא גונן עליו מן החוץ החשוך‪ ,‬מן הקור‪ ,‬מתחושת השממה‪.‬‬
‫"למה לא הודעתם שאתם באים?" "היינו בסביבה‪ ",‬גמגמה‪ ,‬מנסה‬
‫להפשיר קצת את הקיפאון‪ ,‬לא מעזה לשוב אל אין־סוף הוויכוחים‪,‬‬
‫"וחשבתי שבעצם לא סיימנו מעולם את השיחה הזאת‪" ".‬תראה‬
‫איך אתה חי‪ ",‬נפלט לה‪" .‬מי שמדברת‪" ".‬כן‪ ,‬אני מדברת‪" ".‬מוטב‬
‫שתעזי פעם אחת ותתבונני אל עצמך‪" ".‬אני לא מפסיקה להתבונן‬

‫‪122‬‬