Page 12 - 9322

‫‪ 12‬דבורה פלדמן|‬

‫משמצאתי את עצמי מעברם האחר של הגבולות הבלתי נראים שכלאו‬
‫אותי מאז ומעולם‪ ,‬הייתי בטוחה שעתידי מצוי שם היכנשהו‪ ,‬מחכה‬
‫לי‪ ,‬אבל לא היתה לי שום תחושת כיוון שתעזור לי לנווט בִריק שבין‬
‫שתי הנקודות הללו — של מה שהיה ומה שעתיד לבוא — מלבד המצפן‬
‫המוסרי שהחדירה בי סבתי‪ ,‬שרוחה כמו קמה בי לתחייה עכשיו‪ ,‬כמין‬
‫מחט מגנטית רועדת החותרת לצפון האמיתי‪ .‬כוח זה הוא שעזר לי‬
‫להבין‪ ,‬שהמפתח להגעה אל אותו חוף מצועף ומעורפל אינו לזנוח את‬
‫עברי‪ ,‬אלא לצלול לתוכו ולטוות ממנו קשרים לעתיד‪ .‬כדי לעשות‬
‫זאת‪ ,‬העברתי את ידי לאחור על הבד‪ ,‬וגיששתי אחר מקום שהשזירה‬
‫בו עדיין חזקה ומסוגלת לתמוך בקשרים‪ .‬רציתי לסגור את התהום כמי‬
‫שתופרת פצע; לפייס בין הכוחות שתמיד נראו בעיניי סתירות‪ ,‬אך‬

‫לאמיתו של דבר היו חלקים משלימים בשלם מאז ומעולם‪.‬‬

‫היום‪ ,‬יותר מעשור מאז עזבתי אותה חצר חסידית‪ ,‬שתי האישיויות‬
‫האלה‪ ,‬שהתפתחו זו בצד זו ובה בעת זו בנפרד מזו‪ ,‬קיבלו סוף־סוף‬
‫רשות להתמזג‪ ,‬ועם ההתמזגות באה תחושה אמיתית ראשונה של‬
‫עצמי שלם‪ ,‬כאן בעולם הישן־אך־חדש הזה‪ .‬בתוך תודעתי עדיין נוכח‬
‫זיכרון העבר; לא רק העבר הקרוב‪ ,‬אלא גם העבר העמוק והעתיק‬
‫שקדם לו‪ ,‬ומשום כך סיגלתי לעצמי את היכולת ִלצפות את העתיד‬
‫כדבר מה אינסופי ולא בר־ ִאי ּוך‪ ,‬משהו הנתון בידינו המשותפות‪ ,‬ולא‬

‫בידיו של אלוהים פרטי והפכפך‪.‬‬
‫במשך פרק הזמן המתואר בספר‪ ,‬הייתי מעין פליטה‪ .‬למרבה‬
‫העצב‪ ,‬אנשים רבים שהכרתי וצעדו גם הם במסלול הזה‪ ,‬נטלו את‬
‫חייהם בשנים האחרונות‪ .‬אחרי הכול‪ ,‬מה קורה כשאתה פותח דלת‬
‫ומוצא מעברה האחר רק ריקנות? ואני מתכוונת לא רק למה שקורה‬
‫לנו‪ ,‬אלא למה שקורה לכל אדם שיוצא למסע‪ ,‬כשהוא מצויד בכרטיס‬
‫לכיוון אחד‪ .‬במהלך העשור האחרון שאלתי את עצמי את השאלה‬
‫הזאת חזור ושאול‪ :‬האם אפשרי בכלל להגיע? כל אימת שהתבשרתי‬
‫על התאבדות חדשה‪ ,‬ספגו מאגרי התקווה שלי מכה אישית‪ .‬כל אחד‬
‫מהמתאבדים ענה בעצמו על השאלה באמצעות זינוק החלטי אל תוך‬
‫הִריק‪ .‬ואני שאלתי את עצמי מדוע טרם נהגתי כמותם‪ .‬אבל בהמשך‬