Page 285 - 9322

‫המורדת — אל החופש בברלין ‪|285‬‬

‫אני עתידה לגלות‪ ,‬שרק הרצון הראשון מהשניים פשוט ומעשי‪ .‬היעד‬
‫השני מצריך מאבק גדול יותר‪ .‬אבל אם זה קשה כל כך‪ ,‬אם כל מה‬
‫שיש ביכולתי לעשות הוא להתלונן‪ ,‬אז מדוע אני כאן? מדוע השלמתי‬
‫עם קבלת האזרחות הגרמנית והקדשתי את חיי לשפה החדשה הזאת‪,‬‬
‫לתרבות הזאת‪ ,‬לאנשים האלה? אפילו לגרמנים ילידיים‪ ,‬גרמני ּות‬
‫היא משהו שהם תופסים בצורה אמביוולנטית במקרה הטוב‪ ,‬ומלאת‬
‫תרעומת במקרה הרע‪ ,‬ואף על פי כן אני מוצאת את עצמי‪ ,‬תוצר‬
‫של חברה שעבורה ‪Deutsch‬־‪ ,sein‬היות גרמני‪ ,‬הוא התגלמות הרוע‪,‬‬

‫מאמצת אל לבי את המצב מטיל־האימה הזה‪.‬‬
‫בחיבורו האחרון‪" ,‬השוקעים והניצולים"‪ ,‬נזכר פרימו לוי בכך‬
‫שתכופות שאלו אותו אם אושוויץ תחזור‪ .‬הוא מצביע על "צירופם‬
‫של כמה גורמים" שיהווה תנאי מקדים להתרחשות חוזרת‪ .‬הוא אומר‪,‬‬
‫"גורמים אלה יכולים לשוב ולהיווצר‪ ,‬ובחלקם אף נוצרים והולכים‬
‫בחלקים שונים של העולם‪ ".‬ואף על פי כן הוא מצהיר‪ ,‬כי היכן‬
‫ש"המחנות של מלחמת העולם השנייה עוד שמורים בזיכרונם של‬
‫רבים‪ ,‬הן בזיכרון העממי והן בתודעת הממשלות‪ ,‬ומתגבש תהליך של‬
‫מעין הגנה חיסונית התואמת במלוא המובן לבושה שדיברתי עליה"‪*,‬‬
‫הי ָשנ ּות כזאת אינה מתקבלת ביותר על הדעת‪ .‬התיאוריה הזאת עולה‬
‫בקנה אחד עם תיאוריה שפיתחתי אני לפני שקראתי את חיבורו‪.‬‬
‫שיערתי שאם רצורי צדק‪ ,‬וגזענות היא מחלה שפושה בכולנו‪ ,‬התקווה‬
‫היחידה היא הגנה חיסונית חזקה שתדאג לרסן אותה‪ .‬ואם למדתי‬
‫משהו בתקופת חיי כאן‪ ,‬הרי הוא שהמערכת החיסונית חזקה יותר‬
‫ב ָמקום שבו יש זיכרון‪ ,‬במקום שבו מחזיקים את הזיכרון בחיים מתוך‬
‫אכפתיות זהירה ודקדקנית‪ ,‬ושאולי באמצעות היעשותי לחלק ממעשה‬
‫הזכירה הקולקטיבי הזה‪ ,‬היה ביכולתי לתרום לעוצמתה המתמשכת‪.‬‬

‫לא באתי לגרמניה משום שברחתי מעברי‪ ,‬אף כי נכון שלמרחק הפיזי‬
‫היתה השפעה אדירה על תחושת הביטחון והשלווה שלי‪ .‬גם לא באתי‬
‫לחפש איזו אוטופיה‪ .‬איני רוצה ואיני צריכה להסתתר מפני הרשע‪,‬‬

‫* המובאה מתוך פרימו לוי‪ ,‬השוקעים והניצולים‪ ,‬בתרגום מרים שוסטרמן־פדובאנו‪.‬‬
‫תל אביב‪ :‬עם עובד‪ ,1991 ,‬עמ' ‪.66‬‬