Page 180 - 22322

‫‪ 180‬רותם ברוכין|‬

‫העיר‪ ,‬המלחמה מבפנים ומבחוץ‪ ,‬מאבק הכוחות עם שמעון בר גיורא‪,‬‬
‫ששימש תירוץ לשריפת מחסני המזון שהיו יכולים להאכיל את תושבי‬
‫העיר עשרים שנים‪ ,‬התצוגה של אנשינו הצלובים שטיטוס העמיד אל‬
‫מול החומות‪ ,‬מזהיר מדי יום שגורל השבויים יהיה מר בהרבה מגורל‬
‫הנכנעים‪ .‬דאגתי לכך שרק מעטים יאמינו לדבריו‪ .‬חפירת המנהרות‪,‬‬
‫הפלת הסוללות‪ ,‬בניית החומה בתוך מבצר אנטוניה‪ .‬הרעב‪ ,‬שהוביל‬
‫אנשים לייאוש‪ ,‬להתאבדות‪ ,‬לעתים אפילו לקניבליות‪ .‬ולבסוף‪ ,‬שריפת‬

‫בית המקדש עצמו‪ ,‬פאר והדר ויופי והוד שעלו כולם באש‪ ,‬לנצח‪.‬‬
‫היהודים מאשימים את טיטוס‪ ,‬כמובן‪ ,‬גם אחרי שראו את בני עמם‬
‫זורקים כפיסים בוערים אל בין החומות‪ ,‬מזנקים אל תוך הלהבות‬

‫העולות‪ .‬לימדתי אותם היטב‪.‬‬
‫האנשים רעבים‪ .‬אנחנו מתחבאים במנהרות‪ .‬הייתי אחד מאלו‬
‫שחפרו אותן‪ ,‬וכשברחנו אליהן‪ ,‬ידעתי היטב שלא יובילו אותנו אל‬
‫החופש‪ .‬לבסוף היא מגיעה‪ ,‬פוסעת לעברנו כאילו משקל כל החומות‬
‫נח על כתפיה הרזות‪ .‬לחייה שקועות‪ ,‬אחת מהן מרוחה בדם‪ .‬כותונתה‬
‫הדקה‪ ,‬שאינה מתאימה לקרירות המערות‪ ,‬מוכתמת בפיח ובבוץ‪ .‬קצות‬
‫שערותיה הזהובות שרופים‪ ,‬והריח שעולה ממנה הוא הריח של כולנו‪,‬‬
‫ריחם של אנשים שלא התבשמו או התרחצו ימים רבים‪ ,‬שברחו דרך מי‬
‫השופכין‪ .‬תכשיטי הזהב שלה נעלמו‪ .‬היא נושאת לפיד‪ ,‬אבל לאורו‬
‫עיניה העייפות אינן נוצצות עוד כזהב המקשט את חומות בית המקדש‪.‬‬
‫נימים אדומים־ורודים דקיקים מקיפים את קשתיות עיניה הכהות‪ .‬יותר‬
‫מתמיד‪ ,‬היא נראית כמו אחת מאיתנו‪" .‬אתם צריכים להיכנע‪ ,‬לפני‬
‫שתמותו כולכם מרעב ומצמא‪ ",‬היא אומרת‪ .‬לראשונה מאז שהמרד‬
‫התעורר‪ ,‬היא אינה מדברת איתי בלשון הקודש‪ ,‬אלא בארמית‪ ,‬כאילו‬
‫כבר נכנעה‪ .‬ייתכן שהיא רוצה שכולם יבינו אותה‪ ,‬לא רק אני וקומץ‬
‫אחרים‪ .‬אלא שאין בה עוד כוח לגרום להם לראות אותה‪ .‬יהיה להם קל‬
‫מאוד לשכוח אותה‪ ,‬ויהיה קל כמעט באותה מידה לגרום לה לשכוח‬
‫אותי‪ .‬היא ממילא לא הבינה מי אני‪ .‬רובן לא מבינות‪ .‬החכמות מרגישות‬
‫שאני שומר ערים‪ .‬החכמות יותר מרגישות שלעולם לא אהיה שלהן‪.‬‬
‫אבל גאווה אינה עושה את הערים חכמות יותר‪ ,‬בדיוק כפי שאינה‬

‫מחכימה את תושביהן‪.‬‬
‫אני מקבל את ידה המושטת ומניח לה להוביל אותנו החוצה‪ ,‬ושם‬