Page 243 - 22322
P. 243
שומרי הערים |243
אני פולט כשאני לא בטוח שאצליח עוד לפנות מהמראה בעצמי" .אנחנו
הולכים או רק עומדים כאן ומסתכלים כל היום?"
אשלינג מובילה אותנו במסלול המפחיד סביב ארבעת הצוקים.
היא הולכת מהר ,לחייה מעט אדומות מהקור ומההליכה ,וה ׂשיער
שהיא לעולם לא אוספת מתנופף ברוח החזקה סביב צווארה ,אוזניה,
עורפה ,כתפיה ,כמו צעיפים של רקדנית צוענייה .רגליה מקפצות על
האבנים החלקלקות מעל התהום כמו עז הרים ,מהר כל כך שמדי פעם
היא נעצרת לחכות לנו ,או חוזרת לאחור לפגוש בנו ,מושיטה ידיים
במקומות המסוכנים יותר ,מנחה את רגלינו .מת'יו משתדל לשמור על
הקצב שלה ,אבל אני מסמן להם להתקדם בלעדיי וממשיך בקצב איטי
ובטוח .גם ככה רציתי לתת לו הזדמנות להיות לבד עם אשלינג .למרות
זאת ,באחד המעברים רגלי מחליקה על מים שנקוו בבקע בסלע ,ולרגע
של אימה אופפת חושים אני מועד ,נשמט —
יד בהירה וחזקה תופסת את כף ידי ומושכת.
"תודה ",אני פולט חסר נשימה ומנסה לאזן את משקלי כדי להקל
עליה" .איך הספקת לחזור"...
אבל לא אשלינג מביטה בי ,אלא דולין בבגדי המטיילים ונעלי
ההליכה מלאות הבוץ ועיני הסערה שלה .היא מושכת אותי לעמידה
ובוחנת אותי בשתיקה בזמן שאני מסדיר את נשימתי,
"ת־תודה ",אני ממלמל שוב ,כי אני לא בטוח מה לומר" .לא ידעתי
שהמקום הזה בטווח שלך".
היא אומדת אותי מכף רגל ועד ראש" .אתה זה שנמצא הרחק מהבית,
ישראלי".
אני מהנהן ,מקווה שאני רק מדמיין את העוינות בקולה" .אני לא
כאן כדי להכריז מלחמה ",אני אומר ,נזכר במפגש שלנו עם שיימוס
ובדברים שדבלין אמרה.
"אני יודעת ,יורש .הנחתי שאתה כאן כדי לנצל את ההזדמנות
האחרונה שלך לראות את צוקי מוהר".
חשבתי על כך בעצמי רק לפני שעה קלה ,אבל לשמוע זאת ממנה —
תזכורת לחובה שלי ,לגילו של אבי ,למאסר העתידי שנגזר עליי ,שהדבר
היחיד שאינו ודאי לגביו הוא תאריך ההתחלה שלו — כל אלו פוגעים בי
כמו צריבת מי מלח על פצע פתוח .אני משיב את מבטי אל האוקיינוס
