Page 325 - 22322
P. 325
שומרי הערים |325
"טבריה .היא יושבת על… סוג של ים".
"כמו דבלין".
אני צוחק" .לא בדיוק .זה אגם .כנראה די קטן במונחים של אירלנד,
אבל הוא יפה".
"תשלח לי תמונות כשתחזור הביתה?" היא שואלת מבלי לחשוב,
ושנינו נאלמים פתאום .המועקה שחשתי מהרגע שהתחלתי לחשוד
שאשלינג היא שומרת ערים מכה בי שוב במלוא העוצמה .היא לעולם
לא תשב ותנגן בבית קפה במרינה בהרצליה .אני לעולם לא אראה
לה את החולות במכתש רמון או אקח אותה לצלילה בריף הדולפינים
באילת .היא לעולם לא תלך יחפה על החוף של חיפה או תל אביב .היא
לא יכולה לעזוב את אירלנד.
אני נושם עמוק ,עוצם עיניים ומחליט שלא להתמודד עם זה כרגע.
"אני לא ממהר הביתה ",אני אומר" .אבל אני אבקש מאבא שלי לשלוח
לנו תמונות".
אם לא הייתי מכיר אותה טוב יותר ,הייתי חושב שהחיוך שלה
כמעט מבויש .היא יפהפייה באור הבוקר ששוטף את חדר השינה .שיער
אדמוני נופל על כתפיים חשופות ,עיניים ירוקות נוצצות ,עור בהיר
ומושלם .היא שולחת יד רכה ,עדינה ,כדי להתוות את קו הלסת שלי.
"הייתי צריכה לדעת ",היא ממלמלת לעצמה.
"מה?" אני מצמיד את שפתיי לגב כף ידה.
"כשנישקתי אותך בפעם הראשונה ,ביערות ליד גאלוויי .זה היה כמו
לנשק ים ומדבר ושמש .אני חושבת שאם הייתי מדמיינת את ישראל,
ככה היא היתה נראית בעיניי".
אני מושיט יד למשוך אותה אליי שוב ,אבל דפיקה על הדלת
מפריעה לנו .אשלינג נאנחת ולובשת חלוק קל ,ואני קם לפתוח ,לא
טורח ללבוש חולצה מעל הבוקסר שלי .מת'יו עומד בדלת .אשלינג ואני
מתכווצים בתיאום ,מחכים להערה שנונה על חשבוננו ,אבל הוא שותק,
פניו חיוורות כמו רוח.
"מאטי?"
הוא מביט בי ,עיניו תהומות עמוקות וחשוכות" .אבא שלי מת".
אני בוהה בו ,נטול מילים וקפוא .הוא אמר שאבא שלו חולה ,יותר
מפעם אחת ,אבל...
