Page 47 - 22322
P. 47
שומרי הערים |47
אני מתענג על סופות אבק .בוקר אחד ,כשאני עוזר להקים מבנה עץ
שישמש מחסן ,אחת מקורות הגג משתחררת ונופלת על הראש שלי.
חושך ממלא לרגע את שדה ראייתי ,ואני מסתחרר מהכאב החזק ונופל.
האחרים רצים אליי .דם חם מטפטף על מצחי .איריס החובשת ,בת
זוגה של אלה ,מוזעקת לטפל בי .אני מבטיח לה שאני בסדר ,אבל היא
מתעקשת לקחת אותי למרפאת החירום בשדה בוקר .החתך לא עמוק,
וקיבלתי חיסון נגד טטנוס כשהתגייסתי ,אז לפחות זה נחסך ממני ,אבל
הרופא חמור הסבר גוזר עליי שבוע במיטה ומדווח שהיה לי הרבה מזל.
רק בדרך חזרה אני קולט שהוא צודק .קורת העץ היתה יכולה לפגוע
בי פגיעה קשה בהרבה ,לעקור את העין שלי ,אולי אפילו להרוג אותי.
הייתי בסכנה אמיתית ,ואף רוח עיר לא נחלצה להצלתי .אני מחייך כל
הדרך בחזרה לגרעין .איריס מעקמת את אפה ואומרת שמשככי הכאבים
שהרופא נתן לי חזקים מדי ,אבל אני מבטיח לה שאני מרגיש בסדר
גמור .הרבה יותר מכך .לשנה הקרובה — או לפחות לתשעת החודשים
שנותרו ממנה — אני חופשי.
שבעה חודשים מאז שגרעין אדמה התמקם במושב הקבע הזמני שלו,
וארבעה חודשים מאז שהצטרפתי אליו ,אלה מודיעה שהערב תתקיים
ישיבה חשובה סביב המדורה וההשתתפות חובה — "כן ,יונתן ,גם
למתנדבים".
"טוב ",אומרת אורנית ,ראש הוועד" .חלקכם בטח כבר ניחשתם
למה כינסתי את הישיבה הזאת".
אני מביט בפניהם של האחרים .כמה מהם מחייכים חיוך ממתיק
סוד ,אחרים נראים מבולבלים כמוני.
"כשהגרעין הזה הוקם ,החלטנו שניתן שם למקום שבו נתיישב רק
כשיהיו לנו מבני קבע .אבל אנחנו פועלים כבר יותר מחצי שנה כגרעין
אדמה ,וכולנו חושבים על המקום הזה כעל הבית .לכן החלטנו בישיבת
הוועד האחרונה לבחור שם רשמי להתיישבות שלנו ".מחיאות כפיים
ותשואות נשמעות בתגובה ,והיא מחייכת ,ממתינה שהן ישככו" .לכל
הפחות ,זה יגרום לבקשות המימון שאנחנו שולחים לרשות לפיתוח הנגב
להיראות רציניות יותר ".צחוק נשמע מסביב" .מובן שהשם הזה חייב
לשמור על הרוח ,הרעיון והמהות של הגרעין שלנו .וזו בדיוק הסיבה
