Page 43 - 22322
P. 43
מיץ רימונים סחוט – 2
אי־שם ,רמת נגב ,ישראל2001 ,
אלה ,אחראית המתנדבים של גרעין אדמה ,הבטיחה לי שלא אוכל
לפספס את הטנדר שלהם .היא צדקה .הרכב החבוט ,שבוודאי היה עתיק
כבר כשהצורר נולד ,נצבע ככל הנראה על ידי חבורת ילדים בני שבע
שלא היו מסוגלים לבחור צבע אחד ,ולכן נאלצו להסכים על עשרים.
על הצד ועל מכסה המנוע אותיות לבנות גבשושיות יוצרות את המילים
"גרעין אדמה".
כמובן ,זהו גם הרכב היחיד שחונה בתחנת האוטובוס השוממת של
כלא נפחא ,על כביש .40אני יורד מהאוטובוס ואלה יוצאת מהטנדר,
מחייכת .יש לה שיער ארוך מלא ראסטות ,היא נועלת נעלי ספורט שאין
שום דרך לדעת מה היה צבען המקורי מתחת לחול ולאבק ,ולובשת
מכנסי בד קצרצרים של קיבוצניקים וגופייה מהוהה .ידיה מחוספסות,
ולחיצת היד חזקה וחמה.
"זה כל מה שאתה מביא?" היא שואלת ,מביטה בתיק הגב שלי.
"אני לא צריך הרבה".
"באת למקום הנכון ",היא צוחקת.
אנחנו יורדים מכביש 40אל שביל עפר ונוסעים עוד חצי שעה
בדרך משובשת ,מלאה מהמורות ואבנים .הטנדר קופץ ונאנק ומטרטר
בלי הפסקה ,אבל אלה לא נראית מוטרדת .היא מפטפטת איתי באותה
ידידותיות בלתי נלאית שהפגינה בטלפון ,שואלת שאלות ומספרת
סיפורים עליה ,על הגרעין ,על בת זוגה ועל הילדים שלהן .אני מפסיק
להקשיב במהרה ורק מביט החוצה ,אל הדיונות והחום־צהוב־כתום של
הנגב .החלונות פתוחים ,אבל הקול היחיד שנשמע הוא טרטורי הטנדר.
המדבר מתפרש למרחקים סביבנו ,רחב ולא מיושב ,והחותם היחיד שבני
האדם השאירו בו הוא עמודי החשמל והתאורה המעטים.
שנה אחת .זה ההסכם שהצורר הציע .שנה שלמה של חופש ממנו,
מהן .הוא אפילו לא יציץ לכיוון שלי ,ואני בתמורה לא אנסה לברוח.
