Page 51 - 22322
P. 51
שומרי הערים |51
מכינים מכמה קורות שלט עץ ,ואורנית מציירת עליו את הסמל החדש
שלנו :שלושה עצי רימון בלב שממה מדברית ומעליהם ירח מלא.
המתנדבת ההיפית ,שעוזרת לה במלאכת הצביעה ,חורצת אליי לשון
כשאני מביט בהן .אני מגלגל אליה עיניים ,זועף על שירדתי לרמה שלה
אתמול בלילה ,ובעיקר על שהייתי עייף מכדי לחשוב על השלכותיה של
ההצגה שלי .זה התנקם בי הבוקר ,כמובן .מעולם לא הייתי צריך לתקשר
עם כל כך הרבה אנשים לפני הקפה .אני משתדל להתנהג כרגיל ,להנהן,
לענות תשובות קצרות ככל האפשר ולהפגין אדישות כללית למתרחש
סביבי .אם זה יימשך ,אולי אנסה לנצל את מעמדי החדש כנואם של
הגרעין — סליחה ,של "עין סהר" — בשביל לדרוש שיביאו לכאן מכונת
קפה ,הדבר היחיד שאני באמת מתגעגע אליו בציוויליזציה .אבל עם
קצת מזל ,זה יעבור להם בתוך כמה שעות.
מובן שאין לי מזל .בצהריים אורנית קוראת לי כדי לומר שוב
כמה הנאום שלי הרשים אותה ,ושואלת אם שקלתי להפוך לחבר קבע
בגרעין .אני מגמגם משהו על אבא שלי והעסק המשפחתי ומתחרט על
כך מיד כשהיא מבטיחה שתתקשר אליו ותספר לו עד כמה אני חבר
חשוב ומשמעותי בעין סהר ועד כמה אנשי הגרעין מעריכים ואוהבים
אותי.
המדבר הוא לא מקום טוב להתחבא בו כמו שחשבתי .למעשה,
אין מקום מפלט אחד בגרעין הארור הזה .לקראת הלילה תשומת הלב
הלבבית והמלבלבת סוף־סוף שוברת אותי .אני מוותר על ארוחת הערב
והולך לחפש לעצמי מקום להתבודד עם חצי שקית בייגלה שהחבאתי
מבעוד מועד מתחת לכרית שלי.
"יונתן!" אני שומע את גבע קורא לי מקצה שורת הקרוונים .אני
מזייף חיוך ומחווה תנועה מעורפלת שיכולה לסמן" ,כן ,אני כבר
מצטרף אליכם ",או "אני בורח מכאן ולא תראו אותי עוד לעולם".
"היי' ,יש לי חלום'!" קול משועשע מוכר נשמע מעליי כשגבע
ממשיך ללכת .אני מרים את מבטי .על הגג של אחד מהמבנים הנטושים
פרושה שמיכה ,ועליה יושבת ההיפית ,לבושה בגופייה סמרטוטית,
במכנסוני בד אדומים ובסנדלי שורש" .לא מסוגל להתמודד עם מחיר
התהילה?"
אני מחייך כנגד רצוני" .היי ,משביתת שמחות .איך הגעת לשם?"
