Page 56 - 22322

‫הפוך‪ ,‬לקחת – ‪3‬‬

‫תל אביב־יפו‪ ,‬ישראל‪2017 ,‬‬

‫אני יורד במחלף אלוף שדה לכיוון השלום‪ ,‬לבוש בג׳ינס הכחולים שלי‬
‫ובחולצה שחורה מגוהצת עם צווארון‪ ,‬מגולח ואפילו מסופר‪ ,‬ומבטיח‬
‫לעצמי שלא השקעתי במיוחד בשבילה‪ ,‬שמזמן החלטתי להפסיק‬

‫להיראות כמו הומלס‪.‬‬
‫כן‪ ,‬בטח‪.‬‬

‫עיניי כבר מחפשות אותה לצדי הכביש‪ ,‬במקומות שבהם היא נהגה‬
‫להעמיד פנים שהיא תופסת טרמפים כדי שאאסוף אותה‪ .‬היא היתה‬
‫מאושרת כשאחרים הבחינו בה לפעמים ועצרו‪ .‬צדי הכביש ריקים‬
‫עכשיו‪ ,‬להקלתי‪ .‬אני ממשיך הלאה‪ .‬הן צדקו‪ .‬מחצית מהנתיבים הפכו‬
‫לנתיבי תחבורה ציבורית‪ ,‬והכבישים עמוסים‪ ,‬אבל לא בכלי רכב‪ ,‬אלא‬
‫באופניים וברצים ורצות שעל פי הגופיות האדומות האחידות שלהם‪,‬‬
‫מתאמנים למרתון כלשהו‪ .‬קבוצת רצות מכריחה אותי לעמוד כמעט‬
‫חמש־עשרה דקות ברמזור לפני שאני יכול להמשיך‪ .‬אני מבחין גם‬
‫בהמוני חיילים‪ ,‬לא רק באזור הקריה‪ ,‬ומזהה את צבעי הכומתות של‬
‫יחידות קרביות — ירוק בהיר‪ ,‬חום‪ ,‬סגול‪ ,‬אדום‪ .‬רבים מהם נושאים נשק‪.‬‬
‫היא עדיין לא מופיעה‪ .‬כבר עברה כמעט חצי שעה‪ .‬זה חריג‪ ,‬אם‬
‫כי לא מפתיע בהתחשב בפעם האחרונה שנפגשנו‪ .‬אני חונה במרכז‬
‫העיר והולך לחפש אותה ברגל‪ .‬עובר בתחנות האהובות עליה — שדרות‬
‫רוטשילד‪ ,‬דיזנגוף סנטר‪ ,‬גן מאיר‪ ,‬חנויות יד שנייה בבוגרשוב‪ ,‬נחלת‬
‫בנימין‪ ,‬בתי הקפה בכרם התימנים — שכמעט ריקים‪ ,‬להפתעתי הרבה‪.‬‬
‫אני מסתובב כמעט שעתיים‪ ,‬נוגע מדי פעם בעץ או בבניין‪ ,‬מלטף חתולי‬
‫רחוב‪ ,‬נותן קצת כסף לנגנים בשדרות‪ ,‬מנסה לדבר אליה במחשבותיי‪,‬‬
‫להודיע על נוכחותי בעדינות‪ ,‬בלי החצוצרות והטרומבונים של הקריאה‪.‬‬
‫אבל היא לא מופיעה‪ .‬אני חוכך בדעתי לאן להמשיך‪ .‬פארק הירקון?‬

‫שוק הפשפשים? נמל יפו?‬
‫לא‪ .‬אני לא יכול להמשיך להסתובב ולחכות שתופיע‪ ,‬לא כשהאחרות‬