Page 22 - 6222
P. 22
22דניאל סילבה|
"קשה לי להאמין".
"אולי נתראה שוב".
"אולי".
התמונה התפוגגה .גבריאל פנה והלך לרובע היהודי הישן .לפני
מלחמת העולם השנייה התקיימה שם אחת הקהילות היהודיות השוקקות
בעולם .עכשיו לא נותר ממנה הרבה מעבר לזיכרון .הוא צפה בכמה
גברים מבוגרים שהגיחו רועדים מהכניסה המוצנעת של הש ָטאט־טמפל,
בית הכנסת המרכזי של וינה ,ואז שם פעמיו לכיכר סמוכה מוקפת
מסעדות .אחת מהן הייתה המסעדה האיטלקית שבה אכל את הארוחה
האחרונה עם לאה ,אשתו הראשונה ,ועם דניאל ,בנם היחיד.
המכונית שלהם חנתה ברחוב הסמוך .גבריאל האט את צעדיו
מבלי משים ,משותק מעוצמת הזיכרונות .הוא זכר כיצד נאבק בחגורת
הבטיחות של בנו ,ואת טעם היין הקלוש על שפתיה של אשתו כשנשק
לה בפעם האחרונה .והוא זכר את צליל המנוע המהוסס — כמו תקליט
שמתנגן ַּבמהירות הלא נכונה — כי ה ִמטען שאב אנרגיה מהסוללה.
מאוחר מדי הוא צעק על לאה לא לסובב את המפתח פעם שנייה .ואז,
בהבזק אור לבן ,היא והילד נלקחו ממנו לנצח.
לבו של גבריאל פעם כמו פעמון ברזל .לא עכשיו ,אמר לעצמו
ודמעות מערפלות את עיניו ,יש לו משימה לבצע .הוא נשא את פניו
לשמיים.
נכון שהשלג יפה? הוא יורד על וינה כשעל תל אביב מומטרים
טילים...
הוא בדק את השעה בשעונו; לפניו עשר דקות להגיע לדירת
המסתור .בשעה שפסע בזריזות ברחובות השוממים ,הוצף תחושה
מבשרת רעות .זה רק מזג האוויר ,הוא הרגיע את עצמו .וינה תמיד
דיכאה אותו .במיוחד כשירד בה שלג.
