Page 122 - 16823

‫‪ | 122‬איתן מאירי‬

‫הטעויות הנפוצות של הנפגע שבוחר לא‬
‫להתמודד‬

‫‪ .1‬האמונה ש"ככה זה בעולם העבודה" ואין מה לעשות‬

‫תופעה נפוצה אינה בהכרח תופעה ראויה‪ ,‬ויש שפע כלים להתמודדות‬
‫ולהיחלצות מן המצב הרע‪ .‬בימי ילדותי‪ ,‬בשנות ה‪ 50-‬וה‪ ,60-‬היה מקובל‬
‫שהורים יענישו את ילדיהם בעונשי גוף‪ .‬משגברה המודעות לנזקים‬
‫הפסיכולוגיים העצומים שהענשה גופנית מסבה לילד ולצלקות הנפשיות‬
‫שהיא מותירה בו‪ ,‬הדבר עלה לסדר היום הציבורי והוקע ובהמשך נחקקו‬
‫חוקים להגנת הילדים גם מבחינה משפטית‪ .‬דבר שהיה נפוץ ומקובל בזמנו‪,‬‬

‫היום ברור לכול כי אינו ראוי ולא ייעשה‪.‬‬

‫‪ .2‬ניסיונות לרצות את המתעמר‬

‫האמונה כי המתעמר יתרצה אחרי עוד מאמץ והשתדלות‪ ,‬עוד קצת השקעה‪,‬‬
‫עוד הבלגה‪ ,‬עוד שידור מסרים של סימפתיה ואמפתיה‪ ,‬עוד ספיגת עלבון‬
‫ב"גבורה" או בחיוך – מחשבה זאת משולה לניסיון לתת למסומם עוד חומר‬

‫נרקוטי‪ ,‬בתקווה שייגמל‪.‬‬

‫ככלל‪ ,‬המתעמר רואה בניסיונות אלה סימנים ברורים להצלחת דרך פעולתו‬
‫ומפרש את הניסיונות כהתרפסות וחולשה של הנפגע‪ ,‬לא כגדלות נפש‪ ,‬והדבר‬
‫מעודד ומחזק אותו ומניע אותו להסלים ולהקצין את התנהגותו המתעמרת‪.‬‬

‫לעיתים ההקצנה תיעשה לא במישרין אלא בתמרון‪ :‬המתעמר ירפה קצת‪,‬‬
‫יעניק לנפגע תחושת הישג‪" ,‬ירדים" אותו ויחליש את דריכותו‪ ,‬רק כדי לשוב‬

‫ולהתעמר בו ביתר שאת‪.‬‬