Page 13 - 27122
P. 13
ילש רופיסה |13
גדלתי בקהילה מחבקת ,בבית ששררו בו פתיחות ,אהבה וחברות .ערכים
של קהילה ,מעורבות קהילתית ועבודה קשה — בלשון הבית "מוסר עבודה"
ועשייה למען האחר — עמדו בבסיסו .הרצון להצליח ולהיות טובה במה
שאני עושה הוכיח עצמו בלימודים .הייתי חרשנית גאה .אבל בניגוד לסיפורי
סינדרלה לא היה לי חלום ,ובוודאי לא ידעתי "מה אני רוצה לעשות כשאהיה
גדולה" .זה לא היה נושא מדובר בסביבתי הקרובה .ריח שדות וחופש אפף
את בית הספר האהוב באווירה החקלאית העוטפת או בתנועת הנוער שבה
הייתי פעילה .לא גיבשתי תוכנית עתידית .גם השיח בדבר הישגיות ומצוינות
לא היה שגור כמו היום .כשנדרשתי לסוגיית ההשכלה האקדמית ,החלו לצוף
השאלות והרצונות .האם אכן היו אלה זמנים אחרים? האם כיום אנו מטפחים
עם ילדינו שיח המעודד מצוינות ומחשבה על בחירת הדרך? אני מאמינה
שכן .גם כי עולם העבודה השתנה והתקשח בדרישותיו ,וגם כי הדור חכם
יותר ,חשוף למידע אינסופי ושואל שאלות הרבה יותר מאיתנו .הוא גם מצפה
לתשובות.
כלל לא חשבתי שאגיע לתפקיד בכיר בחברה גלובאלית ידועה ומצליחה;
שאטוס ברחבי העולם ואנהל שיח מלא התלהבות מול קהלים של בכירים
מארצות ותרבויות שונות; ַארצה או אעביר מפגש מקצועי ,ובשפה שאינה
שפת האם שלי .כן ידעתי שארצה לכתוב עבודת דוקטורט ,זה היה יעד
באקסל האישי שלי.
בחרתי את מקום העבודה הראשון ,ולשמחתי השילוב בין "מוסר העבודה"
מהבית ,הרעב ללמוד ומנהלים.ות שתמכו בי ,יצר מסלול שאיפשר לי לרוץ
קדימה .אל דאגה ,לא החמצתי מכשולים בדרך .זו עבודה קשה מאוד,
התמודדויות לא פשוטות בסביבות קשוחות ,למידה מתמדת והמון סקרנות.
לשמחתי ,לא ישבתי ולו דקה בחיי לאור ניאון מהבהב וספרתי דקות
איטיות בשעון קיר אפור .ואולי הניאון הוא לפעמים בתוכנו?
מאין הרעב הזה? המוטיבציה שהביאה אותי לפעול בדרך שלא אחת
הובילה להרמת גבה? בספר זה תיחשפו רבות לשיח הפנימי הזה של
הכותבות .התשובה הפרטית שלי לשאלה הזו טמונה בילדות .נדמה לי
שמיום הולדתי לא ממש היה אכפת לי מה יגידו ,כל זמן שהייתי שלמה
לגמרי עם עצמי .ייאמר לזכות הוריי ,שבכל פעם שבה חזרתי מבית הספר
עצובה מאמירה פוגעת של מלכת הכיתה ,או מחזיקה מבחן ובו ציון נמוך
מוקף בדיו אדומה ,הם מיקדו אותי למטרה אחת :מה אכפת לך? לכי עם
