Page 123 - 30322
P. 123
הרגע הנוכחי |123
חייתי סיוט בתוך סיוט! איך יכולתי להשלים עם העובדה,
שעשרים וארבע השעות שניתנו לי השנה ,יתבזבזו בכלא המחורבן
הזה?
פתאום פרצתי בבכי .בכי שלא חזיתי מראש ,שביטא כאב שלא
הייתי מסוגל לשאת עוד .הרגשתי בדידות איומה .פחד הציף אותי.
קללת המגדלור שברה אותי .חייתי את חמשת הימים האחרונים —
חמש השנים האחרונות — עם הראש מתחת למים ,במצב סביל ,בלי
יכולת להבין ולפעול ,למצוא ולו התחלה קלושה לפתרון שיוציא אותי
מהתסבוכת.
ניגשתי שוב לחלון .מבטי התמגנט לעשרים המטרים שהפרידו
ביני ובין האדמה .אם אקפוץ הכול ייגמר .בן רגע .לא עוד כאב ,לא
עוד פחד ,לא עוד קללה.
אבל גם לא שום דבר אחר...
משום־מה חשבתי על מה שפרנק אמר לי כשעזב אותי באותה שבת
ידועה לשמצה" :התעלומה רודפת אותי כבר שלושים שנה .ואני חושב
שאתה היחיד שיכול לפתור אותה".
ניגבתי את הדמעות .זה היה פתטי ,לנסות למצוא נחמה במילותיו
של מי שתמיד שיקר לי ,אבל נאחזתי בהן .הן הדבר היחיד שנותר לי.
חזרתי לארון המתכת ,הרמתי את אחד הכלים המאולתרים — הפעם
מגרדת — והמשכתי להילחם בארון ,מתעל את הזעם שלי לאנרגיה
חיובית .כעבור חצי שעה נשבר המנעול הראשון .ניצלתי את החלל
שנוצר והכנסתי את משחיז הסכינים מפלדה .משכתי את הידית כמה
פעמים והצלחתי לפרוץ את שני הבריחים הנותרים.
סוף־סוף!
הבטתי בחשש בתכולת הארון ,אבל לא התאכזבתי :שתי מגבות
מטבח גדולות ,סינרי בד ,מדי טבח ,חולצות טריקו .לבשתי חולצת
פולו ומדי טבח ,ונעלתי זוג נעלי עבודה שכמעט התאימו לי במידה.
הכנתי לעצמי בסבלנות חבל מאולתר על ידי קשירת כל הבגדים
יחד .כשהרגשתי שהוא ארוך וחזק דיו ,קשרתי אותו היטב לחלון,
ובלי להסתכל מטה גלשתי לאורך קיר הבניין .רעדתי כמו עלה נידף.
נתקפתי סחרחורת ובחילה .נמנעתי מלהביט למטה ,ומתחתי את
