Page 142 - 30322
P. 142
| 142גיום מוסו
.1
מונית לשדירת אמסטרדם .מדרגות .הלחיצה הארוכה על הפעמון.
התדהמה בעיניה של ליסה ,שפותחת לי את הדלת .ההקלה האנוכית
כשמתחוור לי שאין עוד גבר בדירה .הקושי שלנו למצוא שוב זה
את זה .הנסיון להתגבר על הפער הזה שמשבש את חיינו .הניסיון
להתגבר על האלימות שבמצב הזה .בכל פעם אני מתקשה להעמיד
את עצמי בנעליה .ברור לי שעליי לתת לה זמן לעכל את ההלם,
אבל נגזר עלינו חוסר תיאום נצחי בין התפיסות שלנו :היא לא
ראתה אותי יותר משנה ,ואני מרגיש כאילו עזבתי אותה לכמה שעות
בלבד...
כי אני האיש הנעלם .האיש ללא עתיד .האיש שמבליח .האיש
שרעב לחיים אבל לא יכול לקיים הבטחות .האיש שצריך לחיות מהר.
האיש שמעניק לכל יום עוצמה של רכבת הרים .האיש שצריך למתוח
את הזמן כדי להכפיל את שובל הזיכרונות שיותיר בלכתו.
.2
אני האיש הנעלם אך זוכר הכול .כדרכם של הימים האלה ,גם היום
הזה חולף כהרף עין .בכאב ,בבהילות ,בציפייה לאובדן שימיט על
שנינו.
אני זוכר את הדלועים המחויכות של חג כל הקדושים ,שמקשטות
את החלונות והגנים.
את חנויות הספרים ליד יוניון סקוור ,שבהן קראנו שירים של
אמילי דיקנסון.
את הסקסופוניסט שניגן את Bye Bye Blackbirdלפני מזרקת
בת'סדה.
אני זוכר שעמדנו בתור במדיסון פארק כדי לאכול המבורגר
ב" ֵשייק שאק".
אני נזכר במגרש מוקף גדר רשת ברחוב מאל ֶּברי ,שבו איתגרתי
נער מתבגר ,גבוה ממני בעשרים סנטימטרים ,לשחק איתי כדורסל.
אני נזכר בזוג שנפרד ברכבל לברוקלין ,אבל הותיר תחושה של
אהבה.
