Page 146 - 30322
P. 146
| 146גיום מוסו
גגות רעפי עץ צבועים .עצרתי מול הבית הראשון .זקן עטוף במעיל
העלה באש ערימת עלים יבשים במרכז המדשאה שלו.
"הלכת לאיבוד?" שאל כשראה אותי.
הוא חבש כובע בוקרים .שפמו הארוך הצהיב מרוב עישון.
רכנתי עם ידיי על הברכיים וירקתי ,מסוחרר כולי .לבי הלם.
"איפה אנחנו?" התנשפתי בין נשימה לנשימה.
הזקן גירד בראשו ושאף מהסיגריה כמו במערבון.
"איפה אנחנו? אנחנו בבית הקברות לסירותַ ,וייט מארין".
"איפה זה בדיוק?"
"ברוסוויל ,סטייטן איילנד".
"כמה רחוקה מנהטן?"
"העיר הגדולה? נראה לי שעה באוטובוס עד למעבורת .ואז לחצות
את הנהר והכול".
קפאתי במקום בסערת רגשות.
"אתה לא נראה בכושר ,ידידי ",אמר" .רוצה לבוא לחמם את
הישבן עם כוס יין חם?"
"תודה ,אדוני".
"קוראים לי זאקרי ,אבל אתה יכול לקרוא לי טבק כמו כולם".
"ארתור קוסטלו"...
כשניגשתי בעקבותיו אל הבית ,הוא הציע" :אני גם יכול לתת לך
בגדים במידה שלך .יש לי ארון מלא .הם היו של הבן שלי ,לינקולן.
ככה קראו לו .הוא התנדב בצלב האדום .נהרג לפני שנתיים בתאונת
אופנוע .הוא נראה קצת כמוך"...
שוב הודיתי לו.
"איזה יום היום?" שאלתי כשהגענו למרפסת.
"שישי".
"מה התאריך?"
הוא ירק את הטבק מהסיגריה שלו ומשך בכתפיו.
"לפי מה שאומרים כל העיתונאים האלה ,נדמה שזה היום האחרון
של העולם".
קימטתי את מצחי .הוא המשיך" :בחצות ,כל המכונות הולכות
