Page 148 - 30322
P. 148
| 148גיום מוסו
"את יודעת איפה היא?" שאלתי ולקחתי את החתול בזרועותיי.
"התמזל מזלה והיא זכתה לצאת לחופשה .אני לא יכולה להרשות
לעצמי דבר כזה עם הפנסיה שלי"...
"לאן היא נסעה?" קטעתי אותה ונעמדתי מולה.
הזקנה הניפה את ידה בתנועה לא ברורה.
"לאיים".
"לאיים? איזה איים?"
"מאיפה לי לדעת?"
האישה הביטה בי בזעף .ממש היפוך נשי מרושע של זאקרי ,שומר
בית הקברות לספינות ,שלא חסך במאמצים לסייע לי.
"היא השאירה לך מספר?" התעקשתי.
מרקוביץ' ניענעה את ראשה אבל ידעתי שהיא משקרת .נכנסתי
בנחישות לביתה .היא ניסתה לעצור בעדי ,אבל לא היססתי לדחוף
אותה ולסגור את הדלת מאחוריי .השארתי אותה במסדרון בכתונת
לילה ובנעלי בית.
זאת הייתה דירת שני חדרים עלובה .חמישים מטרים רבועים
שקפאו בשנות השבעים :מרצפות לינוליאום מצהיבות ,טפט עם
צורות גיאומטריות ,ריהוט פורמייקה וספות חומות־צהובות מעור
סקאי .טלפון היה מונח על מדף חום שהותקן במבואה .לידו ניצבו לוח
שנה ,פנקס ,ספר טלפונים וכמה פתקיות דביקות .על אחת מהפתקיות
הופיע המידע שחיפשתי :אליזבת איימס" ,אתר נופש הלגונה הכחולה",
מוריאה .ואחריו מספר של שתים־עשרה ספרות.
מוריאה .הבטתי בשם ,ועבר רגע עד שהבנתי :ליסה נסעה
לפולינזיה הצרפתית .לא אוכל לפגוש אותה השנה.
לא.
הרמתי את השפופרת וחייגתי את המספר.
"אתר נופש הלגונה הכחולה ,במה אוכל לעזור?" שאל קול
בצרפתית.
"אבקש לדבר עם מיס אליזבת איימס".
"כמובן ,אדוני ,אבל ...אתה מתקשר מארצות הברית ,נכון? בגלל
הפרש השעות כרגע כאן חמש בבוקר ,ו"...
