Page 145 - 30322
P. 145
הרגע הנוכחי |145
עיי חורבות עד האופק .ספינות מכל הגדלים שקועות ,חלודות :סירות
מנוע ,ספינות משא ,ספינות מפרש ,סירות דיג ,מעבורות ,דוברות
ואפילו שוברת קרח.
אלפי כלי שיט רובצים כאבן שאין לה הופכין בבית קברות
לספינות.
.1
לא היה לי מושג איפה אני.
באופק לא נראה ולו שמץ מגורדי השחקים המ ּו ּכרים ,אלא כמה
מנופים נייחים ,ארובות של בתי חרושת ואור זוהר של בית זיקוק.
מקום לא הכי מזמין בעולם .שום עדות לקיומה של נפש חיה.
דממה שהופרה רק על ידי פכפוך מים ,צווחות ,חריקות חבלים
וקריאות שחפים ,שריחפו וחגו בשמי השחר הכחלחלים.
רעדתי ,שיניי נקשו .הקור היה נורא .הייתי לבוש מכנסי בד ,חולצת
פולו ומעיל דק מדי לטמפרטורה כזאת .צריבת החורף הכתה בפניי.
דמעות זלגו במורד לחיי.
כדי להתחמם שיפשפתי את הכתפיים ונשפתי אל תוך כפות ידיי,
אבל זה לא הספיק.
אילו נשארתי ללא ניע זמן ממושך ,הייתי עלול לקפוא במקום.
רגליי שקעו באדמת כבול .לא נראה אף רציף .זו לא הייתה מספנה,
רק מזבלה ימית שבה ספינות נטושות נרקבו במים דלוחים.
נוף של סוף העולם ,אפוקליפטי ומפחיד .הדרך היחידה לצאת
משם הייתה לצעוד לאורך החוף .נטשתי מאחור את הצלליות של
ספינות הרפאים והתקדמתי מאה מטרים בבוץ ,עד למשטח הבנוי
היחיד שאיפשר לי להגיע לחוף החולי.
בגוף קפוא הרכנתי את הראש כדי לסוכך על פניי מהרוח הקרה
שתקפה אותי מלפנים ,והתחלתי לרוץ .לאחר כמה צעדים כבר לא
הרגשתי את הגוף .ריאותיי בערו ,ובניסיונות להסדיר את הנשימה,
האף והגרון שלי צרבו מקור .הקור העז שיתק כל תחושה .אפילו
התקשיתי לחשוב ,כאילו גם המוח שלי קפא.
רצתי במשך עשרים דקות עד שהגעתי לשני בתים דו־קומתיים עם
