Page 164 - 30322
P. 164
| 164גיום מוסו
אני עומדת למות.
פאק ,כמה קצרים היו חיי...
.4
ובכל זאת ,אני לא מתה.
השעה היא 20:00בערב ,אותו 11בספטמבר .אני יושבת לדלפק
ב"אמפנדה פאפאס" ,בר טפאס במרחק שני רחובות מהדירה שלי.
ברגע שההדף הכה בי ,חשתי את ידה של אודרי תופסת בידי וגוררת
אותי אל חנות מכולת .התחבאנו מאחורי מקפיא מקופלות ברכיים
וידיים על הראש ,בגוף מצונף ,מצאנו מפלט מהצקלון המכה בכל
עבר .כמו קליפת אגוז בין גלים סוערים ,החנות היטלטלה ונשטפה
במבול ,נקברת תחת שטף ההריסות .התעוררתי בלבה של אפלה כמו
אחרי הפצצה גרעינית .האוויר אפור ,שחור ,מלא עופרת .גופי מכוסה
שכבת אפר.
אני מסמנת למלצר למלא לי את הצלחת .כאן ,צפונית למנהטן,
אנחנו רחוקים ממרכז הסחר העולמי ,אבל הלילה כל העיר נתונה
בתחושת מצור ועוצר.
הבר שבדרך כלל הומה אדם ועליזות ,כמעט ריק .הלקוחות
המעטים נועצים עיניים בצגים :צגי הטלפון שמוסרים ומקבלים
חדשות .צגי טלוויזיה שבהם עיתונאים ו"מומחים" מתחילים לפרשן
את הפיגוע.
אני לוגמת אלכוהול.
היום ,כמו ניו יורקרים רבים ,איבדתי כמעט הכול .אבל מה בדיוק
איבדתי?
ֵאילו חיים? איזו אהבה?
אילו ַמ ִּתי ,למי הייתי חסרה הערב?
אולי להורים שלי .אבל חוץ מהם?
זיכרון מוזר ממשיך להתרוצץ בראשי .הבוקר ,כשגל הבטון דהר
אלינו ,בדיוק כשהייתי משוכנעת שאני עומדת למות ,התמונה שלו
היא שהופיעה בעיני רוחי.
פניו של ארתור קוסטלו.
