Page 174 - 30322
P. 174
| 174גיום מוסו
הפעם תורו של סאליבן להוציא תמונות מהכיס .הוא מראה לי
צילומים של בית ל ֵבנים יפהפה בגריניץ' וילג' .אני מזהה את פינת
הרחובות קורנליה ו ּבליקר ,ליד בר הצדפות שאליו לקח אותי ב־.1995
בתמונות אני מגלה בהתרגשות חדר ילדים מרוהט :מיטה ,שידת
החלפה ,מגירות ,עגלה ,כורסה וכיסא נדנדה.
אני עובר על התמונות ומבין איזה שימוש נע ָשֹה בכסף שסבא שלי
הרוויח בבורסה.
המדד לחירות.
"הרופא מגיע ",אומרת לי בטי.
"אבל אני רופא".
"אולי ,אדוני ,אבל לא אתה תיילד את אשתך".
"אל תחשוב על זה בכלל!" מוסיפה ליסה.
בעודנו מחכים לגינקולוג ,המיילדת מניחה את רגליה של ליסה
על האר ּכ ּו ּב ֹות ומזכירה לה איך להתנהל בצירים ולהתמקד בנשימות.
ליסה נענית להוראות .היא מבינה שהמירוץ החל.
"קדימה ,ננצל כל ציר ללחיצה ",אומר הגינקולוג ,שנכנס לחדר
כמו כוכב אורח.
בעשר הדקות הבאות אני אוחז בידה של ליסה ומעודד אותה
בקריצה ,במנוד ראש ,בהתלוצצות.
מניסיוני כרופא ,אני מבין שהעניינים מתקדמים היטב .ראשו של
התינוק מופיע די מהר.
יילדתי כמה פעמים בבית החולים ,ואני יודע שהדחיפות הבאות
יהיו הכואבות ביותר .ליסה מרפה מידי וצורחת .נגמר לה האוויר ,היא
משהקת ,נחנקת ,כמעט מוותרת ,ואז אוזרת את הכוחות שנשארו בה
ומתעלת אותם לקרב.
ופתאום ֵלידה .הפוגה .עצירה בזמן.
הנה הוא ,שאר הגוף יוצא ...והתינוק שלנו מצחקק ובוכה על חז ּה
של ליסה .סגול ,מצונף ,וכבר מלא חיים.
אני חותך את חבל הטבור ורוכן אליו .ליסה מביטה בי .אני מוצף
רגש .דמעות ,זיעה ,דם .שדה הקרב של המלחמה שזה עתה שרדנו.
מעכשיו אנחנו שלושה.
