Page 180 - 30322
P. 180
| 180גיום מוסו
אני מביט בילדיי .הם יפים בעיניי .בזכותם אני עומד .הם עוזרים
לי לא לוותר ,להאמין בעתיד .אבל בכל פעם שאני מביט בהם ,אני
נזכר בכיתוב שעל לוחית הנחושת :אחרי שינשבו עשרים וארבע
הרוחות ,לא יישאר דבר .בכל פעם קול קטן מזכיר לי את האזהרה
של סאליבן" :תביא בחשבון שכל מה שאתה עומד לבנות בעשרים
וארבע השנים הבאות הוא בסך הכול ארמון חול שיימחה באחת
על ידי הגלים .זאת הקללה האמיתית של המגדלור :בבוקר היום
העשרים וארבעה ,הכול יהיה כלא היה .אף אחד מהאנשים שפגשת
לא יזכור אותך".
אני לא שוכח את זה ,אבל החלטתי לחיות כאילו ההיסטוריה לא
באמת חוזרת על עצמה .כמו אסיר שמונה את הימים לקראת שחרורו,
אני מונה את השנים שמפרידות ביני לבין הנסיעה העשרים וארבע.
גזר הדין האחרון שלי.
ערב באביב ,2010אני נושא את בן בזרועותיי אל מיטתו .הוא
נרדם מול ה ּבל ּו־ֵריי של אווטאר ,שצפינו בו יחד כל המשפחה על
הספה בסלון.
אני משכיב אותו ,מכסה אותו בשמיכה ומחבק חזק .אני שואף את
הריח למשמרת עד לשנה הבאה .כשאני עומד לצאת מהחדר ,הוא
אוחז בי בשרוול.
"אתה הולך ,אבא?"
"כן ,אלוף ",אני אומר ומתיישב בחזרה על המיטה.
"לאן אתה הולך?"
"אני לא הולך לשום מקום ,בן .אתה כבר יודע .דיברנו על זה".
הבן שלי נעמד במיטה ומרים את הכרית שלו.
"אתה לא נוסע לבקר את המשפחה השנייה שלך?" הוא שואל
בקול חרד.
"לא ,בן ,אין לי משפחה אחרת! יש לי רק אתכם :את אמא ,סבא,
סופיה ואותך .אין לי עוד אף אחד אחר".
אני פורע את שערו .הוא מתעקש כמעט בזעם" :אבל כשאתה לא
איתנו ,אתה בטח במקום אחר! אחרת זה לא יכול להיות!"
אני מניח יד על כתפו.
