Page 206 - 30322
P. 206
| 206גיום מוסו
"אתה זוכר ",אמר בקול מתנשם" ,שנפגשנו בבית חולים .נראה
שגם ניפרד בבית חולים"...
גרוני נחנק ,דמעות הציפו את עיניי .לא ניסיתי לסתור את דבריו.
שנינו ידענו שזה הסוף.
הוא רצה להוסיף משהו ,אבל נתקף שיעול בלתי פוסק .האחות
הניחה כרית מאחורי גבו והשאירה אותנו לבד.
"טוב שהגעת ,ילד ",המשיך בלי אוויר" .ניסיתי לשמור על עצמי
כמה שיותר כדי לא ללכת בלי להיפרד".
הכרתי את התופעה הזאת .היא תמיד ריתקה אותי .ברגעי החיים
האחרונים שכיח לראות פרץ אנרגיה אצל מטופלים .או מפני שהם
מצפים לראות שוב את מי מאהובי לבם ,או מפני שהם רוצים לממש
רצון אחרון.
סאליבן בלע רוק במאמץ והמשיך בצרידות" .רציתי להיפרד ממך,
אבל בעיקר להודות לך .תודה שהוצאת אותי מהגיהינום .כששיחררת
אותי מבלקוול ,הענקת לי שני עשורים שכבר לא ציפיתי לחיות.
חתיכת בונוס ,מה?"
דמעות זלגו על לחיי .סאליבן נטל את ידי וליטף אותה.
"אל תבכה .חייתי חיים טובים ,ויש לך חלק בהם .לפני עשרים
שנה ,בפעם הראשונה שנפגשנו ,כמעט ַמ ִּתי .אתה החזרת אותי לחיים!
אתה דחפת אותי לחיים חדשים ומלהיבים ,שהייתי מאושר בהם.
בזכותך פגשתי את ליסה .אתה איפשרת לי להכיר את הנינים שלי"...
עכשיו גם הוא בכה .דמעות חילחלו אל החריצים בעור פניו
המקומט .הוא נאחז בזרועי כדי שאעזור לו להזדקף.
"היום אני דואג לך ,ארתור .תתכונן לדברים איומים".
הבטתי בעיניו הקודחות ,האדומות ,שמיצמצו בקצב מהיר .הוא
נראה כמי שעבר הארה ומתנבא על סוף העולם.
הוא חזר כאילו בדקלום מנטרה" ,אחרי שינשבו עשרים וארבע
הרוחות ,לא יישאר דבר .אני יודע שמעולם לא האמנת לי ,אבל זה
מה שעומד לקרות .בבוקר היום העשרים וארבעה ,כשתחזור להכרה,
אף אחד מהאנשים שפגשת לא יזכור אותך".
ניענעתי את הראש בניסיון להרגיע אותו" ,לא ,אני לא חושב שזה
