Page 69 - חוברת על"ה 17

‫לשיר לכה דודי‪ ,‬להתחבר למילותיו של רבי שלמה‬ ‫"ר' מיכל‪ ",‬קרא חברי‪ ,‬והלה נופף לו לשלום והמשיך‬
‫אלקבץ – 'רב לך שבת בעמק הבכא והוא יחמול עלייך‬ ‫לטפס מעלה מעלה אל מנורת הרחוב להחליפה‬
‫חמלה‪ '.‬אני משתדל לעשות השתדלות‪ ,‬ואת חמלתו‬ ‫באחרת‪ .‬לאחר גמר מלאכתו‪ ,‬ירד חיש קל ופנה‬
‫עליי אני פוגש יומיום – עם הילדים‪ ,‬עם הסולם ועם‬ ‫לעברנו וסימן לחברי לעזור לו להכניס את הסולם‬
‫למחסן שמא יטפס עליו אחד הקינדרלעך הסובבים‬
‫משפחתי האהובה כאן בירושלים‪".‬‬ ‫סביבנו סחור סחור‪ .‬ר' מיכל הוא נין ונכד למשפחת‬
‫ראנד‪ ,‬זריז כסבו הגדול‪ .‬בגילו המופלג‪ ,‬הקרב למאה‪,‬‬
‫הוא רץ ומקפץ כאחד הנערים‪ ,‬ואנו אחריו‪ ,‬שהרי אין‬

‫זה ראוי שנפגר אחריו‪.‬‬

‫כעבור שעה קלה של מחזה משובב זה‪ ,‬ישבנו לשוחח‬
‫עם ר' מיכל‪ .‬בעברו שילב בין ספרא וסייפא כתלמיד‬
‫בישיבת חברון וכעובד במפעל המשפחתי לייצור‬
‫מרצפות בשכונת בית ישראל היושבת על הגבול‪.‬‬
‫שאלתיו‪" :‬ר' מיכל‪ ,‬את ר' אברהם הכרת?" וענה לי מה‬
‫שענה על חוזק לימוד התורה ועל החברותא שאיתו‬
‫היה מתפלפל אל תוך הלילה‪ .‬אבל במסחר מרצפות‬
‫ידע פחות להתמקח‪ .‬חייכתי ואמרתי‪" :‬כן‪ ,‬בדיוק כמו‬

‫הזיידי שלי‪".‬‬

‫הבית והפנס צילום‪ :‬איתי פלינט‬ ‫שכונה זו‪ ,‬כמו שכנותיה‪ ,‬בנויה חומה‬
‫וחצר‪ ,‬בורות מים במרכזה וילדיה‬
‫כך סיים ר' מיכל‪ ,‬ודוק של עצבות ירד עלינו באותה‬ ‫רצים וצוהלים לקראתנו בפאותיהם‬
‫שעת בין ערביים‪ .‬אך מייד התעשת וקם על רגליו‬ ‫המסתלסלות‪ ,‬הרי לא בכל יום מבקרים‬
‫לצעוד לבתי מונקטש השכנה לתפילת מנחה‬ ‫בשכונתם מי שאינם נמנים על החסידות‪.‬‬
‫בשטיבלעך ולשיעור היומי‪ .‬בידו האחת סימן לנו‬ ‫בעודי משתובב עימם‪ ,‬נקלטה בזווית‬
‫להצטרף אליו‪ ,‬וכך צעד אחר צעד הלכנו לצידו‪ .‬הוא‬ ‫עיני דמות יהודי ישיש אשר בצעד קל‬
‫עצר לאחר כמה צעדים והפליג בסיפור על ירושלים‬ ‫מטפס ועולה על סולם הניצב ארצה‬
‫של בין המלחמות‪ .‬לאחר מכן המשכנו בצעידה‪,‬‬ ‫וראשו מגיע השמיימה‪ .‬נשימתי נעצרה‪,‬‬
‫וחברי שאל את ר' מיכל אם ברצונו לעמוד לנוח‪ .‬בת‬ ‫אך ראיתי בת צחוק עולה על פניו של‬
‫שחוק עלתה על פניו של ר' מיכל‪ ,‬ואנו‪ ,‬שכבר למדנו‬
‫להכירו‪ ,‬הבנו שעוד סיפור יגיע במהרה‪ .‬אך ר' מיכל‬ ‫חברי והבנתי שכאן הסיפור מתחיל‬
‫הפתיע אותנו ואמר‪" :‬לא בגלל עייפות‪ ,‬חלילה‪ ,‬או‬
‫בגלל סיפורי ירושלים עצרתי‪ ,‬אלא שירושלים בכל‬ ‫את הגבול ר' מיכל זוכר היטב‪ .‬עיניו מלאו דמעות‬
‫מהותה היא לימוד וחסד‪ ,‬ואנו השתהינו מצעידתנו‬ ‫כשסיפר על הקרב האחרון במלחמה לשחרור העיר‬
‫כיוון שחתולות הרחוב עצרו לאכול ולא רציתי‬ ‫העתיקה‪ ,‬קרב שבו השתתף‪" .‬פגזים שרקו‪ ,‬וכדורים‬
‫להפריען‪ ".‬השתוממנו מגודלו של יהודי ישיש ופשוט‬ ‫עפו לכל עבר‪ .‬זכיתי להיות ממפעילי הדוודיקה‪,‬‬
‫זה‪ ,‬אשר בנועם הליכותיו מלמד אותנו דרך ארץ מהי‪.‬‬ ‫ואני זוכר איך הגיעה הפקודה פעם אחר פעם‪ :‬נסו‬
‫נפרדנו ממנו לשלום בכניסה לבית הכנסת‪ .‬ר' מיכל‬ ‫שוב‪ ,‬אולי הפעם תפגעו‪ ,‬אולי הפעם זה יגיע‪ .‬אך‬
‫הפקיד אצלנו את הקב הנותר של היופי ושל הסיפור‪,‬‬ ‫היא בשלה‪ ,‬מסרבת לחרוץ גורל בירושלים‪ 19 .‬שנים‬
‫חיכינו מאז אותו לילה‪ ,‬כאבי היה קשה מנשוא שהרי‬
‫אלו יחדיו לימדונו ירושלים מהי‪.‬‬ ‫בידי היה הדבר‪ .‬אך לא יכולתי לה לירושלים‪19 .‬‬
‫שנה‪ .‬והיום‪ ,‬עשרות שנים לאחר מכן‪ ,‬עדיין אני צועד‬
‫‪69‬‬ ‫בכל ערב שבת אל הכותל המערבי ומשם לחצר סבי‬