Page 8 - ETMOL_119

‫ציונה מעין־סיניה‬ ‫בית המרחץ‪ :‬אדם נכנס אל חדר גדול‬
‫ורחב ידיים ישר מן הרחוב‪ .‬באמצעו‬
‫ב־‪ 906‬ז הזד יעקג שרתוק‪,‬‬ ‫עמדה בריכה זורקת מים‪ ,‬ויש שאף‬
‫דגים קטנים בתוכה‪ ,‬או לימונים צפים‪,‬‬
‫מראשוני הגילויים‪ ,‬לאדץ‪ ,‬עם‬ ‫ואף עציצי פרחים וצמחים מסביב לה‪.‬‬
‫ליד הקירות אצטבאות גבוהות מאוד‪,‬‬
‫אחיו זאב־ולודיה ועם משפחת‬ ‫שהיו עולים אליהן במדרגות‪ .‬ועל‬
‫האצטבאות ספות מרופדות ומוצעות‬
‫אחותו בחיה וגדוך קטינסקי‪.‬‬ ‫בכיסויים של שיראין‪ ,‬משי דמשק‪.‬‬
‫״יושב אתה רגעים מספר‪ ,‬ובא אחד‬
‫ההתיי שבות היהודית אז‬ ‫ממשרתי בית״המרחץ‪ ,‬ומביא לך‬
‫מעטפות‪ :‬פושט את בגדיך חלק אחרי‬
‫היתה בולה בשפלה‪ ,‬בשומרון‬ ‫חלק‪ ,‬ומעטף אותה עטיפה אחרי עטיפה‪,‬‬
‫כמין מגבת עבה ורחבה‪ ,‬מגיש קבקבי‬
‫^ ‪I. I‬‬ ‫ובגליל‪ .‬יעקב שרתוק התיישב‬ ‫עץ ואתה עובר במסדרון ריק המוביל‬
‫בלב איזור הרי אפרים‪ ,‬מצפון‬ ‫אל חדרי הרחצה המוסקים‪ .‬במסדרון‬
‫ניגש שוב אחד המשרתים‪ ,‬מסיר מעליך‬
‫לירושלים‪ ,‬בבפר הערבי‬ ‫את ׳מעטפת הפאר׳‪ ,‬ומעטפך במטלית‬
‫של בד לבן ממותניך ולמטה‪ ,‬ובזה אתה‬
‫עידקיניה‪ ,‬ושם‪ ,‬על ‪ 400‬דונם‪,‬‬ ‫בא אל עצם חדרי בית־המרחץ‪ .‬אפלולים‬
‫הם‪ ,‬בלי כל חלון ופתח‪ .‬רק דרך חורים‬
‫עיבדו הוא ואחיו וניסו את‬ ‫בתקרה‪ ,‬סתומים בשברי זכוכית‬

‫האדמה‪ ,‬וניהלו משק חקלאי‬ ‫צבעונים‪ ,‬מגיע אור כלשהו‪.‬‬
‫״החום רב‪ ,‬עדיין לא ישבת על יד‬
‫גדול ובית בד‪ .‬בחיה קטינסקי ציונה)למעלה מימין( ובני משפחתה בתל־אביב‬ ‫אחד האגנים‪ ,‬העשויים אבן ובנויים ליד‬
‫היחה אז בהריון‪ .‬מ שחקפו‬ ‫הקירות‪ ,‬וכבר אתה שטוף זיעה‪ .‬שני‬
‫ברזים מעל לאגנים‪ :‬אחד משפיע עליך‬
‫אותה צירי לידה‪ ,‬לא הספיקו לקחתה לירושלים והיא ילדה אח בתה בעין־שיניה‪,‬‬ ‫מים חמים‪ ,‬רותחים ממש‪ ,‬והשני ‪-‬‬
‫קרים‪ ,‬התרחצת רחיצה ראשונה‪ ,‬ואתה‬
‫ולבת קראו ‪ -‬ציונה‪.‬‬ ‫יושב לך מתענג על הזיעה הפורשת‬
‫מגופך‪ ,‬שוהה עד שהזעת די סיפוקך‪,‬‬
‫למרות הרצון הסוב‪ ,‬לא הצליחו שלוש המשפחות להחזיק מעמד בכפר הערבי‪,‬‬ ‫ואתה מכה בטס על גבי אבן האגן‪ ,‬עד‬
‫שהצליל נותן הדו על פני כל הבית‪ ,‬מיד‬
‫דחוק מכל ישוב יהודי‪ ,‬ואחרי שנתיים עברו ליפו ואחר־בך לתל־אביב‪ ,‬היו ממייסדי‬ ‫נגלה לפניך הבלן‪ .‬מחזיק הוא כיס בד‬
‫שחור שהוא שם על כף ידו הימנית‪.‬‬
‫העיר וברוך קסינסקי היה מראשוני השכונה נחלח־בגימין‪.‬‬ ‫משתטח אתה על הקרקע‪ ,‬הרצוף שיש‪,‬‬
‫והוא מתחיל לשפשף אותך בכל כוחו ‪-‬‬
‫ציונה‪ ,‬בת דודתו‪ ,‬בין השאר‪ ,‬של מי שהיה שר החוץ וראש הממשלה משה שדת‪,‬‬
‫מעין מסאג׳‪.‬‬
‫נדלה בעיר הקמה על החולות‪ ,‬למדה בגימנסיה ״הרצליה״ ואחר־כך נסעה ללונדון‪,‬‬ ‫״באחת הפינות חדרי הזיעה היתה‬
‫מקוה מים צוננים ומי שרצונו בכך‬
‫כדי ללמוד שם אח מקצוע כלבלח־הביח ולהכניסו לבחי־הספר בארץ‪ .‬בשנת ‪1936‬‬ ‫טובל במקוה זה סמוך לצאתו מן‬
‫החדרים החמים ‪ -‬תריס בפני הצטננות‪.‬‬
‫נישאה לד״ר ארווין רבאו‪ ,‬שעלה מגרמניה ב״‪ ,1933‬היה ממייסדי בית־חולים בייליגסון‬ ‫סיימת ואתה עובר שוב במסדרון ונכנס‬
‫בקבקביך אל אותו חדר גדול עם‬
‫וביח־חולים שיבא והיה מרופאי הנשים הידועים בארץ‪ .‬ד״ר רבאו בא מליבה של‬ ‫המזרקה שממנו באת‪ ,‬ועולה לך לנוח‬
‫על גבי הספה שעל האצטבא‪ .‬מהדרים‬
‫יהדות ותרבות גרמניה; ציונה‪ ,‬שבכל הזדמנות היחה נהנית לשיר משירי גימנסיה‬ ‫שבמהדרים חוטפים גם שינה קלה‪,‬‬
‫אחרי ששתו כוס לימונדה קרה‪ .‬מגלגל‬
‫״הרצליה״‪ ,‬היתה סמל מובהק של ה״צברים״‪ ,‬בני הארץ שנולדו באן בראשית המאה‪.‬‬ ‫אתה סיגריה ומעשנה‪ .‬רצונך‪ ,‬מגישים‬
‫לך גם נרגילה לעשן ולאחרונה ‪ -‬ספל‬
‫לכאורה שני עולמות‪ ,‬אבל הם ניהלו חיים משותפים מאושרים במשך חמישים שנה‪,‬‬ ‫קפה תורכי מתוק‪ .‬ואחרי שנחת די‬
‫צורכך‪ ,‬חוזר אתה ולובש בגדיך וקם‬
‫עד מוחו של ד״ר דבאו‪ .‬בחודש שעבר נפסרה אף ציונה‪ ,‬לפני כן‪ ,‬בחנוכה השנה‪ ,‬כינסה‬ ‫לצאת כשאתה משלם‪ ,‬לפי ההנאה‬
‫שנהנית‪ ,‬״בישליק״‪ ,‬או רבע מג׳ידי‪ ,‬או‬
‫אח ילדיה ונכדיה וסיפרה במה יפה הארץ ובמה גדול היה המעשה הציוני שנעשה בה‬ ‫גם יותר‪ ,‬ונותן בקשיש למשמשים‪...‬‬
‫״בימי שישי בשבוע היו באים‬
‫ושאין לעוזבה בשום אופן‪.‬‬ ‫להתרחץ גם הנכבדים שבמוסלמים‪,‬‬
‫ערבים ופקידים תורביים‪ ,‬לרבות הפחה‬
‫ציונה דבאו פרסמה בחייה שני ספרים — ״בחל—אביב על החולות״ ו״בחזרה‬ ‫בכבודו ובעצמו‪ ,‬לפני היבנסם למסגדים‪,‬‬

‫לתל־אביב״‪ ,‬והם סיפור שנותיה הראשונות של העיר וסיפור מפגשה של בת הארץ‬ ‫להתפלל תפילת יום הששי״‪.‬‬
‫וכך מסתבר‪ ,‬גם באותם ימים ידעו‬
‫המובהקת עם העליה הגרמנית‪ .‬את ספרה פתחה בהקדשה לנכדה חגי וסיפרה על‬ ‫תושבי ירושלים ליהנות ולהתענג‪.‬‬

‫חל־אביב‪ ,‬העיר בה עברו שמונים ושש משנות חייה‪ ,‬וכך כתבה מי שאהבה לצסס‬ ‫‪8‬‬

‫תמיד שידים ישנים;‬

‫באחד מימי הקיץ ״עת השמש ממרום הרקיע תלהט כתנור היום״‪ ,‬עברתי‬
‫ברחוב נחלת בנימין‪ ,‬ידי החזיקה ביד נכדי חגי בן שבע‪ .‬נכדי החל להרעיף עלי‬

‫שאלות של למה‪ ,‬איך ומדוע‪...‬‬
‫שנים רבות עברו מאז אותם ימים רחוקים של ילדות תמימה ונעורים קסומים‬
‫ותוססים‪ .‬העיר שלי‪ ,‬תל־אביב הקטנה‪ ,‬הלכה ונעלמה‪ .‬במקומה השתרעה‬
‫והתפשטה עיר מלט והמונים‪ .‬לעיני ממש נשדדו החולות הרכים והזהובים והפכו‬
‫לרחובות שוקקים ובניינים גבוהים ואפורים‪ .‬לעיני נעקרו הכרמים‪ .‬זכר לא שרד‬
‫לפינות הנסתרות בהן אהבנו והתעלסנו‪ ...‬כיצד העיזו לגדוע את האילן הנבון והעד‬
‫האילם לתעלולינו וחלומותינו שעמד על הגבעה מחוץ לעירז וראו את המצבה‬

‫שהציבו לו ‪ -‬״כל בו המשביר לצרכן״ ברחוב אלנבי‪.‬‬
‫לבי מתכווץ בקרבי בראותי כיצד טרחו אדריכלי העיר וכלאו את השקמה‬
‫שעל־יד בית ״הבימה״ בתוך חומות וטיח‪ ,‬אף ציעצוה בגשרים ומדרגות‪ .‬הרי שם‪,‬‬
‫בין ענפיה‪ ,‬בהיותה עדיין דשנה ומשוחררת‪ ,‬ידעתי רחשי אהבה ראשונים‪ .‬מסביב‬
‫השתרעו כרמים‪ ,‬וענפי השקמה חיבקו את היקום ללא מחסום כלשהו‪ ,‬הירח הציץ‬

‫מבינות עלים והאיר זוגות עינים כמהות וזוהרות‪.‬‬
‫הילד הסתכל בי‪ ,‬בסבתא שלו‪ ,‬הגוערת בו לפעמים‪ ,‬המהלכת לאיטה‪ ,‬האוסרת‬
‫כל מיני איסורים ‪ -‬האמנם היתה אף היא פעם ילדה שובבה ומרדניתז האם אף‬
‫היא המרתה את פי המבוגריםז הוא מדדני בעיניו‪ ,‬ניצוץ של הזדהות נשקף מתוכן‪,‬‬
‫כאילו לחש באזני ״עת יבקש הלב פינת שקט לחלום— בואי אלי‪ ,‬סבתא שלי״‪—.‬‬

‫כן ילדי‪ ,‬אני אספר לך‪ ,‬אספר לך את קורות ילדותי בתל־אביב‪ ,‬העיר שלי‪.‬‬

‫ומכאן מתחיל וזורם סיפור תל־אביב‪ .‬לא היתה ברירה‪ ,‬חלומות הילדות חלפו‪,‬‬
‫ועל החולות גדל כרך מטרופולין גדול‪ .‬אבל כאב הזכרונות נשאר בלב אלו‪ ,‬שראו את‬
‫ראשיתו של כרך־ההמונים‪ ,‬ציונה רבאו היחה אחת האחרונים שבהם‪ .‬וכשהביאוה‬
‫למנוחות־עולם בבית־הקברות בקרית־שאול נפרדו ממנה המלווים בשיר ״שאו ציונה‬

‫נס ודגל״ שכה אהבה‪ ,‬ושבו גם היה ארוג שמה‪.‬‬

‫שלמה שבא‬