Page 114 - תאטרון 35
P. 114
הבמה עליה מתרחשת עלילת המחזה היא מרחב ריק .במרכזה ניצב שולחן וסביבו יושבות הדמויות
השונות ,שמפעילות את דורה וצופות כמו קהל בהתרחשות .סדרת שקופיות מוקרנות על הקיר האחורי,
ומסבירות בציורים ילדותיים ובכתב יד משורבט את הזמן והמקום של ההתרחשות )עיצוב תפאורה,
שקופיות ותלבושות – מריאלה פיבניקה( .כך הופכת הבמה הריקה את מרחב הפעולה לאתר שהוא שום
מקום בה בעת שהוא מסמן מקום ספציפי .השקופיות מסמנות את אופי האתר בו מתרחשת הסצנה ,את
האווירה ברחוב באותה שעה ואף את התאורה ,תוך שלילת הצופה מן האשליה בימתית .כדי להפיח
חיים בפעולה הבימתית ולתפוש את התמונה הבימתית השלמה ,הצופה לא יכול להסתפק בייצוג
הסמלי של ההתרחשות הבימתית ,שכן הוא צריך לגייס את דמיונו כדי לבנות את מכלול מרכיבי
המיזנסצנה .במובן זה הבמה מדגימה את המעבר מתפישת הפעולה כאירוע ממשי שמתרחש במציאות,
אל תפישתה כתוצר של פנטזיות סובייקטיביות המושלכות על החלל הבדיוני.
תחילתה של הדרמה היא בהתערבות אימה של דורה )שירה קצנלנבוגן( בטיפול הפסיכיאטרי שלה .היא
מבקשת להעיר את בתה מהשפעתו המסממת של הטיפול התרופתי שמרגיע את הכעסים והפחדים
שלה ,אך גם משתיק את זהותה ואת תשוקותיה .אימה של דורה רוצה להעיר את ביתה מהמובלעת
הרגשית והחברתית אליה נקלעה ,ולשמוע את קולה ואת רצונותיה .הפסקת הטיפול התרופתי של דורה
מלווה בתהליך הגילוי של דורה את המיניות שלה .לראשונה בחייה דורה מגשימה את הפנטזיות שלה
וחושפת מיניות שמחללת נורמות חברתיות :היא מתמסרת למערכת יחסים שמושתתת על מין נצלני
עם גבר שאנס אותה )איתי בלייברג(; היא מפסיקה לשמור על היגיינה גופנית ,ובהזנחת ניקיונה
נוכחותה הופכת לדוחה לסובביה .הוריה )את האב מגלם אבישי מינג'רסקי( ,מעסיקה )נדב יהודאי .אמו
– מילנה סנדלר( והרופא המטפל של דורה )גלעד אדלר( מתקשים לקבל את התנהגותה המופקרת.
בסדרה של מפגשים הם מנסים להגביל את המימוש הבלתי מהוגן של יצריה לפנטזיה הבלתי ממומשת.
סביבתה של דורה נבדלת ממנה גם בעיצובה הבימתי .כל הדמויות בהצגה ,פרט לדורה ,עוטות על
פניהן איפור לבן דמוי מסיכה .לעומתם ,פניה של דורה חשופות ונקיות .היא איננה זקוקה למסכה שהרי
לכלוכה החיצוני והפנימי מושלך אל הבמה וחשוף לעיני כל סביבתה .היא אינה זקוקה להסתרה או
לכיסוי ,סובלימטיבי ככל שיהיה ,כדי להגשים את תשוקותיה .לעומתה ,מטפליה צובעים את פניהם
בלבן כדי ליצור רושם של ניקיון ,אולם מתוך הדיאלוגים שלהם מוצגות סטיותיהם המיניות .כך ,למשל
בהדרכה המינית שהרופא מעביר לדורה; או ,בדברי האב שאם אשתו תמשיך לקנות לדורה אותן
שמלות שהיא לובשת ,ולקחת אותה לספר שלה ,הוא עוד עלול יום אחד להתבלבל בין שתיהן ,ולעולל
מעשה פלילי .למרות גילויים אלו ,הדמויות שפועלות על הבמה שומרות על גבול ברור בין העולם
הפנימי רווי מאוויים מיניים לבין התנהגותן במסגרת נורמות חברתיות מקובלות ,גם כשהדבר דורש
העמדת-פנים לבנות .נדמה שאף תלבושות השחקנים עוקבות אחר היגיון דומה :השחקנים לבושים
בבגדים שצבועים באופן בלתי יסודי ,כמו ילדותי ,שמשאיר אחריו כתבים בלתי צבועים .אחידותה של
שפת הבמה מצביעה על כך שכל העולם הבדיוני פועל על-פי היגיון דומה :החומרים שמהם עשויה
המציאות על הבמה צבועים ומוסווים באמצעים מלאכותיים.
*
112גליון 35
