Page 81 - תאטרון 40

‫בה בעת‪ ,‬באמצע המאה ה‪ 16-‬לערך‪ ,‬מופיעות באיטליה להקות שחקנים נודדים‪ ,‬הקומדיה‬
‫דל'ארטה העתידית‪ .‬שחקנים אלה מאלתרים על קרשי הבמה בעזרת טקסטים פשוטים ביותר‪,‬‬
‫כתובים מראש‪ .‬הדמויות חוזרות על עצמן ועוטות מסכות קבועות‪ .‬שתים מתוך עשר הדמויות‬
‫הקבועות בלהקה הם שעירים לעזאזל המועדפים על הצופים‪ :‬פנטלונה ‪ -‬הסוחר‪ ,‬ודוטורה שהיה‬
‫במקור חיקוי עוקצני של מדען בעל מוניטין מאוניברסיטת בולוניה‪ :‬קפדן‪ ,‬מליצי‪ ,‬טוב‬
‫ברטוריקה‪ ,‬נואם נאומים ארוכים‪ ,‬כביכול מדעיים‪ ,‬בלטינית דמיונית‪ ,‬וחסר אונים מול מקרים‬
‫הדורשים טיפול נאות‪ .‬הצחוק שהוא מעורר פועל כמו סם מרפא על הצופים‪ ,‬קורבנות הבורות‬
‫המדעית שלו‪ .‬לאחר שהיות קצרות בצרפת החל מהמאה ה‪ ,16-‬משתקעים השחקנים האיטלקיים‬
‫שם לצמיתות בתחילת המאה ה‪ ,17-‬והודות לאימוצם על ידי המלך‪ ,‬הם מתפרסמים בכל רחבי‬
‫המדינה‪ .‬הם משפיעים מאד על התאטרון של מולייר‪ ,‬מנהל עתידי של להקת תאטרון‪ ,‬מחזאי‬
‫ושחקן‪ ,‬שחולק איתם‪ ,‬זמן מה‪ ,‬את האולם של הפאלה רויאל בפריס‪ 16.‬אולם‪ ,‬מעבר להשפעת‬
‫האיטלקים‪ ,‬והשפעת המסורת משפיעה על מולייר הצעיר המציאות של זמנו‪ .‬מי שמכיר את‬

‫התאטרון של מולייר‪ ,‬יודע מה גורלן של דמויות הרופאים ביצירתו של אמן גדול זה‪.‬‬

‫הרפואה בתאטרון של מולייר (‪)1622-1673‬‬

‫במאה ה‪ 17-‬יש עדיין מחסור חמור ברופאים‪ ,‬הטכנולוגיה דורכת במקום‪ .‬הרפואה הכללית‬
‫מחפשת תשובות במשנתה של העת העתיקה‪ ,‬כמו זו של אריסטו‪ ,‬לפיה ארבע הליחות‪ :‬הדם‪,‬‬
‫הלימפה‪ ,‬ושני סוגי המרה (הצהובה והשחורה) אחראיות לבריאותו של אדם‪ .‬כדי להחזיר את‬
‫האיזון לליחות פגומות‪ ,‬מוסיפים הרופאים‪ ,‬במאה ה‪ 17-‬לטפל בחולים בהקזת–דם ובחוקן‪.‬‬
‫התאטרון של מולייר גדוש ברופאים מן הסוג הזה‪ .‬פטריק דאנדריי‪ 17‬התחקה אחר פרטי הפרטים‬

‫של המחלה והרפואה ביצירתו של מולייר‪ ,‬ואין טעם‪ ,‬אפוא‪ ,‬לחזור ולנתח את הסוגיה מחדש‪.‬‬

‫על כן נבחן את הסאטירה בתאטרון של מולייר מזווית שונה‪ ,‬המשקפת חולי שמטריד את‬
‫האנושות מאז ומעולם‪ :‬השיגעון‪ .‬מישל פוקו‪ 18‬חקר את הנושא על היבטיו המגוונים בספר שהפך‬
‫מאז פרסומו לספר קלאסי‪ .‬כדי לבסס את טיעוננו‪ ,‬נצטט ממנו מספר קטעים‪]...[" .‬החל מהמאה‬
‫ה‪ 15-‬פני השיגעון רודפות את דמיונו של האדם במערב" (עמ'‪" .) 25‬השיגעון מזוהה עם חטא‬
‫ורעה ונחשב לעונש משמיים‪ ,‬כפי שהוא מוצג בתמונותיהם של הציירים אלברכט דירר‬
‫והירונימוס בוש‪[ 19.‬במאה ה‪] 16-‬הטירוף משנה את אופיו‪[" .‬הוא] נפתח‪ ,‬אומר פוקו (עמ' ‪,)36‬‬
‫לעולם מוסרי בעליל‪ .‬הוא חדל לסמל עונש או אחרית הימים‪ ,‬אלא משגה וחיסרון בלבד"‪20.‬‬
‫הטירוף איננו עוד אלא תופעה של מדע פגום וחסר תועלת" (עמ' ‪ .)349‬החל מארסמוס‪ ,‬השיגעון‬
‫לובש צורה יחסית של התבונה (עמ'‪ .)41‬ובתחילת המאה ה‪" 17-‬הוא לא נמדד עוד על פי‬
‫מציאותו הטרגית [‪ ,]...‬אלא על פי האירוניה של אשליותיו בלבד" (עמ' ‪ .)50‬במילים אחרות‪,‬‬

‫בדומה לתעתוע של אמנות הבארוק‪ ,‬המשוגע תופס את השקרי כאמתי‪.‬‬

‫תפיסת השקר והכזב כאמת וכמציאות נחשבת להתנהגות בלתי הולמת ואפילו בלתי נסבלת‬
‫במאה של לואי ה‪ 14-‬שבה התבונה שולטת ללא עוררין‪ .‬מי שחוטא בחוסר תבונה‪ ,‬נחשב לחולה‬

‫‪16 Palais Royal‬‬
‫)‪17 Dandrey P. La médecine et la maladie dans le théâtre de Molière (klincksieck, p.206‬‬
‫‪ .‬אני מתרגמת ‪18 Foucault M. Histoire de la folie à l’âge classique (Gallimard, 1972) -‬‬
‫‪19 Albrecht Dürer, Hieronymus Bosch‬‬

‫‪ 20‬על סוגיה זאת יש לעיין בספינת השוטים לסבסטיאן ברנט ובשבח הכסילות לארסמוס מרוטרדם‪.‬‬

‫גיליון ‪ 40‬ת א ט ר ו ן ‪79 ‬‬