Page 48 - gag 43
P. 48
זיוה שמיר :סבי ,איש העלייה השנייה וחברו של י"ח ברנר ,היה נוהג
להביא מפעם לפעם לילדיו חבילה של ספרים שיצאו בהוצאת
"שטיבל" או " ִמצפה" ,וסבתי הייתה גוערת בו על שבחר לקנות מזון
רוחני בשעה שהמ ָזווה ריק .והנה דווקא כיום ,בעידן של שפע ורווחה,
בתוך ההמולה של תרבות הצריכה ,איבד הספר
את מעמדו כ"מוצר" נחשק.
כשאני מביט בספר חדש ,הופך אותו כדי לקרוא את מה שכתוב על הכריכה■
האחורית שלו ,לפעמים הספר מצטייר בעיניי ,רק על יסוד הכריכה האחורית ,כספר
"מגויס" .ועם זאת ,התווית של "ספרות מגויסת" נשמעת שיפוטית ולא בכיוון השבח.
מה רע ב"שירה מגויסת" ,נוסח ביאליק ואורי צבי גרינברג ונתן אלתרמן (לא "הטור
השביעי")?
לתווית "ספרות מגויסת" יש באמת השתמעויות של גנאי ,כי ההיסטוריה של המאה
העשרים לימדה אותנו איך ִמשטר ש ִגייס סופרים ו ִהכתיב להם את "הכיוון הנכון"
"הצליח" להוריד את הספרות מן הפסגות שאליהן הגיעה (בימי טולסטוי ,דוסטויבסקי
וצ'כוב) לתהומות של בינוניות נרפסת .בתקופתם של ביאליק ,אצ"ג ואלתרמן לא היו
אצלנו קומיסרים שהכתיבו לסופרים את "הכיוון הנכון" (הגם שהוצאות הספרים
והעיתונים המפלגתיים הפעילו צנזורה רכה ,בדמות רשימה בלתי כתובה של מצוֹות
" ֲע ֵ ֹשה" ו"לא תעשה") .אותם סופרים שכתבו "כתיבה פוליטית" היו "מגויסים מטעם
עצמם" ,כניסוחה של נורית גוברין .ביאליק התגייס מרצון ,מראשית יצירתו ועד
לסֹופה ,לסייע למורו ורבו אחד-העם במאבקו למען "הכשרת הלבבות" והקמת "מרכז
רוחני" בארץ-ישראל .את אלתרמן האשימו שהוא "משורר חצר" ,ועמיתו שלונסקי
אף הדביק לו את הכינוי "בן גרוריון" (גרורו של בן-גוריון) .ואולם ,אם בודקים את
התבטאויותיו של אלתרמן ,אפשר לראות בבירור שההאשמה לא הייתה מוצדקת:
הייתה לו דעה מוצקה משלו כמעט בכל נושא שעמד על סדר היום המדיני והציבורי.
הוא ביטא את דעתו ללא חשש ,אף-על-פי שלרוב היא לא תאמה את זו של בן-גוריון.
הוא אהב את בן-גוריון והעריך את נכונותו לשאת בעול שרבץ על כתפיו בשעותיו
הקשות של העם ,אך הוא בפירוש לא היה נושא-כליו .בכלל ,משוררי ענק כדוגמת
ביאליק ,אצ"ג ואלתרמן מעולם לא נתנו את רוחם בסד .הם אמרו תמיד את דברם
בלי מורא ובלי משוא פנים ,ושום פוליטיקאי ,גדול ככל שיהא ,לא היה בכוחו לשלוט
בהם ולכופף אותם כרצונו.
הצורך ,או הכורח ,לגייס את העט למען עניין חשוב – לאומי או אוניברסלי – אינו
ראוי לדעתי לגינוי .להפך ,ברומן "רביעיית רוזנדורף" מאת נחן שחם ,אומר אחד
ַּגג גיליון 46 43
